משמעות החיים

א. מהי משמעות החיים:
לשאול את השאלה, 'מהי משמעות החיים'? משמע להכיר בחיים ולתהות על משמעותם. מובן שהחיים מתחילים בלידה ומסתיימים במוות והם אופן הקיום לא רק של בני האדם, אלא גם של יצורים טבעיים אחרים. יתר-על-כן, במיתוסים, באגדות ובהשקפות עולם דתיות, מיוחסים לעתים ליצורים שונים גם חיי נצח.
לשאול למשמעותו של קיום זה, הוא להניח שישנה משמעות שתחילתה בלידה וסופה במוות, ושבמרוצתו הוא נחווה באופן משמעותי.

תשובה לשאלה אמורה לאפשר לנו לרדת לסודם הכמוס והמסתורי של החיים ובדרך זו לגלות, במה טמון ערכם, למה ניתן לצפות מהם, כיצד רצוי לחיות אותם, ובאיזה אופן צריך להתייחס לכל מה שקורה ועשוי לקרות לנו בהם, למה ניתן לקוות, ממה צריך לחשוש, וכיצד להתייחס אל מותנו הצפוי.

אפשר להבחין בין משמעותם של דברים הנגלית לנו באופן אישי ובלתי אמצעי, דרך חוש, רגש, רצון ופעולה, לבין משמעותם של דברים הנגלית לנו באופן עקיף, דרך הסבר ופרוש שכלתניים. באופן דומה, אפשר להבחין בין האופן שבו אנחנו מקנים משמעות לדברים דרך טקס המרומם את ערכם וחשיבותם, או דרך סיפור המפעים אותנו ושבאמצעותו משמעותם מתגלמת בפנינו, מול האופן שבו אידיאולוגיות שונות מרוממות את משמעותם של דברים על-ידי קשירתם לערכים ולמטרות רצויות באופן שכלתני. הבחנה חשובה נוספת היא בין המשמעות המעשית, החברתית, הסמלית והעיונית של דברים, לבין מה שמשמעותי בהם למעננו באופן אישי. כאשר משמעותם של דברים מתגלית לנו דרך אופן פעולתם על רגישותנו ורצוננו, הם נחווים כמשמעותיים לגבינו באופן אישי. תשוקה, הנאה, כאב וצער משמעותיים לנו באופן אישי ומידי, שלא שנדרשת הבנה נוספת לגבי מה שנובע מהם. דברים שאנחנו רוצים בהם, סולדים מהם או חוששים מפניהם, הם דברים שמשמעותיים לנו באופן אישי.
מה שעושה אותנו ליצורים בני תרבות מסוימת הם הדברים המשמעותיים לנו בתור קבוצה אנושית מסוימת ושאינם משמעותיים לבני תרבות אחרת. בין אלה אפשר למנות את השפה, המשמשת אותנו לניהול חיי היום יום ולהבעת רגשותינו, נהגים חברתיים שעל-פיהם אנחנו מנהלים את חיינו, טקסים מסוימים החשובים לנו ושדרכם אנחנו מביעים את עצמנו, מראה אסתטי שאנחנו מקנים לעצמנו ולסביבתנו. מעבר לאלה, מה שעושה אותנו, בני האדם ככלל, למה שקארל מארקס כינה 'יצורים בני-מינם' (לוריא 2002), הוא הדרכים המשותפות שבהן אנחנו עומדים על משמעותם של דברים. כמו גם סוג הדברים שהם בעלי משמעות לנו בתור בני-אדם ושאינם משמעותיים באותו האופן ליצורים אחרים. זהויות תרבותיות, אידיאלים חברתיים, תקוות לעתיד וחששות מן העתיד, כלים, בגדים, רהיטים, נהגי שפה ותרבות, הסברים עיוניים, סיפורים ועוד, הם כולם בעלי משמעות כזו או אחרת עבורנו.בתוך כך, כדאי לזכור, שדברים שהם בעלי משמעות לגבינו עשויים להיות בעלי משמעות גם ליצורים אחרים, הגם שלא תמיד זו אותה המשמעות שיש להם לגבינו.אצל בני-אדם נוצרת הבנה משותפת לגבי משמעותם של דברים באמצעות כישורים טבעיים משותפים ונהגים משותפים הנלמדים ומועברים מדור לדור באמצעות חינוך ותרבות. אנחנו יצורים המסוגלים ללפות דברים בידנו ובדרך זו לגלות את משמעותם בתור כלים וחפצים, וזאת באופן מעשי ובלתי-אמצעי. ואנחנו יצורים המסוגלים ללמוד על משמעותם של אותם כלים דרך הסבר. אנחנו לומדים על משמעותם של בגדים כאשר אנחנו לומדים להתלבש, אבל גם דרך הבושה להימצא בציבור בעירום, דרך היכולת להתאים בגדים למטרות שונות, וגם דרך טענות כלליות על תפקידם של הבגדים בהתפתחות התרבותית של המין האנושי.

פילוסופים, פסיכולוגים, סופרים, אנשי דת ורבים אחרים ניסו להתמודד עם השאלה 'מהי משמעות החיים' תוך התבססות על חושים, רגשות, רצונות , פעולות הגיון ועוד.
בספרות הפילוסופית מוגדר המושג "פשר החיים" כהתחייבות פנימית, שאדם מפתח כלפי החיים במובן שהוא מאמין בו. למובן זה ניתנו פירושים שונים: מודלים דתיים טענו, למשל, שמובן החיים נובע מאלוהים. מבין האקזיסטנציאליסטים (גולומב 1990) יש הגורסים כי מהות החיים נובעת מעצם הקיום האנושי. בולט בכך למשל, בוגנטל ( 1965), שיישם זאת לתורת החרדות האקזיסטנציאליסטיות. פרנקל, בהרצאותיו הפילוסופיות מאחד את שני המודלים, הדתי והאקזיסטנציאליסטי, ומדבר על ' המשמעות העליונה'- סדר אוניברסלי- אשר בו ישנו מקום לכל אחד ואחד. אך כל אדם מסוגל למצוא את הסדר הזה, בהתאם להשקפתו הכללית במונחים דתיים או חילוניים. החיפושים אחר 'המשמעות העליונה' הינה לדעתו, ניסיון אינסופי להבין את ההגיון שבחיים, למרות התוהו והשרירות שלכאורה שולטים בהם.

הגישה המחקרית למושג 'פשר החיים' התפתחה בעקבות ספרות של מדענים חברתיים, בעלי אוריינטציה פנומנולוגית. הללו פיתחו ספרות, שבנוסף לעיסוק בשאלה הפילוסופית: "משמעות החיים מהי", עסקה גם בשאלה לגבי אופי הניסיון והתנאים בהם חווה היחיד את חייו כבעלי משמעות. רודיהר (1936), למשל, ראה את הבנת משמעות החיים אצל היחיד כמייצגת מסגרת, שיטה או יחס, שבהם הוא תופש את עצמו כחי את חייו ( כמו בנטורליזם, הומניזם ודתות מסוימות). קאמיי ( גולומב 1990) טען, שתחושת העדר משמעות משתקפת בהרגשת ניכור וריקנות. היפוכה היא ההנחה, שאדם מבין את משמעות חייו, כשהיא מתבטאת בתחושת התחייבות ומחויבות, התייחסות לערכים, לאמונה, לאהבה. מסלאו (1964) דיבר על הרגשת הגשמה. וייסקופף- יואלסון (1968) תיארה את חיי האדם כבעלי משמעות בהיותם מבוססים על תחושת שלימות והשתייכות. אלמונד ובטיסטה (1973) מדברים על משמעות החיים במונח של 'ראיית חיים חיובית', שמשמעותו אמונת היחיד, שהוא מגשים מסגרת חיים או מטרת חיים, המספקת לו הבנה בעלת ערך של חייו. מק-לאיש (1972) גורס, שמשמעות החיים מתבטאת בהתחייבות, בהתייחסות ערכית או באמונה כלשהי. כל אלה מייצגים, למעשה, גישה רלטיבית הקובעת, שהתחייבות לכל מערכת יכולה לשמש כמסגרת להתפתחות 'פשר'. כלומר, לא אופי מערכת האמונה של היחיד הוא הקובע, אלא, מידת מחויבותו להתחייבותו לה. המודל הרלטיבי מאפשר אפוא, סובלנות לגבי כל מערכות האמונה, ועל-כן הוא כולל למעשה את כל המודלים הפילוסופיים הדנים ב'פשר-החיים'. אך הוא מרחיב גם את אפשרויות המחקר בשאלה: כיצד מפתחים יחידים מערכות "אני".

ההבדלים בין פילוסופים בנושא משמעות החיים, אינה רק בשאלות האם יש לחיים משמעות, האם היא תלויה באמונה בקיומו של אל, והאם עיקר ביטויה הוא בתכני מטרות או בתהליך הגשמתן. פילוסופים נבדלים זה מזה גם בקשר שהם קושרים בין העובדה שהאדם הוא בן תמותה לבין משמעות החיים. לדעת Schopenhauer (1964) המוות הוא ההוכחה האחרונה לכך שהחיים הם חסרי משמעות, ושדבר אינו ראוי למאמצים שהשקיע האדם בתקווה להשיגו. לעומת Schopenhauer, לא זו בלבד שפילוסופים דתיים אינם רואים במוות דבר המעיד על חוסר משמעותם של החיים, אלא שיש הרואים בו עצמו את הגשמת משמעות הקיום האנושי ( Kierkegaard 1975 ).
בין הגישה הרואה במוות עדות לחוסר משמעות החיים, לזו הרואה במוות עצמו את התגלות המשמעות, ישנה הגישה הרואה את המוות כסיום, שגם אם אינו נכסף יש לו תפקיד מרכזי במתן משמעות לחיים. Popper (1977) טוען שלולא היה סוף לחיים, לא הייתה להם כל משמעות. דווקא הסכנה הקיימת תמיד לאבד את החיים, מסייעת לאדם להבין את ערכם.

פילוסופים אחרים שמים פחות דגש בדברם על משמעות החיים, על התהליך של פעילות, מחויבות, בחירה, ומדגישים את התכנים העשויים להעניק משמעות לחיי אדם. Russell (1981) מדגיש את הכמיהה לאהבה, החיפוש אחרי הידע, והצער שהוא חש על סבלו של המין האנושי כתכנים שהעניקו משמעות וערך לחייו. הפילוסוף Klemke (1974), הטוען שמשמעות החיים היא סובייקטיבית, מעדיף אפשרות זו על משמעות אובייקטיבית, שכן כך אין משמעות החיים דבר חיצוני וניטרלי אלא פנימי ודינמי. דבר זה מותיר לאדם את חירותו לבחור נושאים כמו: הבנה, אמנות, עבודה ואהבה כנושאים מעניקי משמעות לחייו. דווקא אי קיומה של משמעות אובייקטיבית חיצונית לחיי האדם, פותחת בפניו שדה אינסופי של אפשרויות, על ידי מתן ערך למאורעות, עצמים, בני אדם והישגים כגורמים מעניקי משמעות לחייו.

גישות פילוסופיות אחרות מדגישות את תהליך חיפוש המשמעות האישית, הבחירה בה והחיים לפיה כמשמעות החיים. כך לדוגמה רואה Heidegger (1958) את משמעות החיים כאותנטיות, מונח אותו הוא מגדיר כהגשמת האפשרויות של האדם. האדם יכול להפוך למה שהוא שואף להיות. הוא רואה לפניו ישות פוטנציאלית ועובד כדי להיות העצמי הייחודי הזה. הפעילות היא הדרך באמצעותה מגשים האדם את האפשרויות עליהן החליט באופן סובייקטיבי. גם Jaspers (1977) רואה את משמעות החיים כפעילות מטרתית. האדם הופך להיות מה שהוא באמצעות המטרות שהוא עצמו מציב, ועליו לחייב את עצמו לפעילות מטרתית זו לאור זמנו ההיסטורי והסיטואציה האישית שלו.
פילוסופים תיאיסטים ( Kierkegaard 1975 ) טוענים כי משמעות החיים נמצאת בקיומו של האל, ישות כל יכולה, טרנסנדנטית ליקום הטבעי, זו שיצרה אותו ואת האדם בצלמה, ונתנה לו מטרה גזורה מראש. מנקודת ראות זו, בלי קיומו של האל או לפחות בלי האמונה בו, אין לחיים משמעות או מטרה, והם אינם ראויים שיחיו אותם.

הגישה הנונתאיסטית ( או ההומנית) מכחישה את הטענה שקיום משמעות בחיים תלוי בקיומו של האל. לפי גישה זו, כיוון שאין סיבה מספקת להאמין בקיומו של אל טרנסנדנטי, אין סיבה להאמין בחיים אחרי המוות כמשמעות או מטרה, או בכל משמעות התלויה במשהו שמחוץ ליקום הטבעי. משמעות החיים, אם קיימת כזו, חייבת להימצא ביקום הטבעי. לחיים, על פי הדוגלים בגישה זו, אין בהכרח משמעות במובן האובייקטיבי, אך הם יכולים להיות בעלי משמעות במובן הסובייקטיבי, דבר הנותן להם ערך, על כל פרט ליצור את משמעותו שלו על פי הכרתו ופעילותו היוצרת.

פילוסופים וחוקרים אף עסקו בשאלה האם לחיים יש משמעות, בניגוד לגישתו של פרנקל ( 1985, 1970) ושל Tillich ( 1952), הטוענים שחיפוש משמעות הוא הכוח המוטיבציוני העיקרי בחיי אדם, טוען ) Schopenhauer1964) שהתייחסות הוגים לחיים כאל דבר בעל משמעות וערך היא אבסורד. האדם נתון, לדעת Schopenhauer , במלכוד מתמיד של תקוות, שאינן ניתנות להגשמה או מתגלות כאכזבות כשהוגשמו. גם כשמגלה האדם שהמטרות לא היו ראויות למאמץ שנעשה להגשמתן, אין הדבר מונע בעדו להציב לו מטרות חדשות. כך נמצאים האושר או המשמעות המיוחלים בעבר או בעתיד, אך מעולם לא בהווה. החיים הם מלכוד מתמיד בו ההווה תמיד בלתי מסופק, העתיד בלתי בטוח והעבר אינו ניתן לתיקון.
שופנהאור טוען שהחיים הם התגלמות של הרצון, המכוון את בעלי החיים כלפי מטרות שונות בתוך מה שהוא תופס דרך ההכרה בעולם, ולמעשה אינו אלא תוצר ההכרה של בעל הרצון עצמו (לוריא 2002).

גישות אחרות רואות את משמעות החיים כתוצר לוואי של השגת מטרות אחרות, הנחשבות מרכזיות ( Jung 1959 ; Maslow 1964)

לשאול את השאלה על משמעות החיים, משמע לתהות גם האם יש לחיים משמעות קבועה ונתונה, האם משמעות זו נתונה בידינו, וכן האם ניתן לגשר בין המשמעות שהיינו רוצים שתהיה לחיים מול מה שאנחנו יכולים לעשות בעניין זה למען עצמנו.


ב. משמעות החיים על פי ויקטור פרנקל
ההתנהגות האנושית לפי Frankl (1985), מושפעת מעקרון אחד, אך אין זה הרצון להנאה, החיפוש אחרי כוח או הגשמה עצמית. Frankl מודע לכך שבהתנהגות האנושית יש חיפוש אחרי הנאה וכוח, אך אלה הם לדעתו עיוותים של הצורך האנושי האמיתי הטמון בבסיסם. המטרה האנושית האוניברסלית על פי Frankl (1985), היא למצוא מטרה ומשמעות בחיים, שתיצור לאדם זהות ותיתן לו סיבה להמשיך בכל סוג נסיבות. בהתנהגות של חיפוש כוח הוא רואה שיטה, באמצעותה מנסים אנשים למצוא משמעות בחיים. אם אדם יכול להפעיל ולבקר אחרים הוא יכול למצוא לעצמו זהות, ולהשתמש בכוח כדי להשיג מטרה בעלת משמעות.

חיפוש עונג, לפי Frankl (1985), הוא ניסיון של האדם להטביע את כאבו בהנאות מידיות בעקבות כשלון. בתפיסת האדם כפועל להשגת עונג, רואה Frankl רדוקציוניזם של האדם, שכן לפי מודל זה אהבה, אלטרואיזם או חיפוש אחר אמת או יופי, אינם אלא ביטוי של דחף בסיסי, וההומניות ויצירות התרבות אינן אלא תוצר לוואי של דחף, שמטרתו סיפוק אישי. טיעון נוסף של Frankl כנגד החיפוש אחר העונג כמטרה אנושית בסיסית הוא הפרדוקס ההדוניסטי. העובדה שככל שאדם מחפש יותר אושר כך פחות הוא מצליח להשיגו. פרדוקס זה הוזכר גם על ידי פילוסופים, הביא את Frankl למסקנה, שעונג אינו מטרה סופית אלא תוצר לוואי של החיפוש אחר משמעות.

גם הדוקטרינה של הגשמה עצמית שהוצעה על ידי Maslow (1964) אינה מתקבלת על ידי frankl (1985). תחושת הגשמה עצמית היא תוצר לוואי של חיים בעלי משמעות ולא מטרתם. הבחירה בין אפשרויות החיים צריכה להיעשות לאור משמעותן וערכיהן. לא הגשמה עצמית אלא הגשמת ערכים ופוטנציאלים בעלי משמעות הם המוטיבציה הראשונית (Sahakian, 1972).

לפי Frankl (1985) הרצון לכוח הוא, אם כן, אמצעי להשגת משמעות. העונג, האושר או תחושת ההגשמה העצמית אינם אלא תוצרי לוואי של השגת משמעות. הרצון למשמעות, והוא בלבד, הוא המוטיב האנושי הבסיסי.

Frankl (1985) אינו רואה זהות בין חיפוש משמעות להגשמה עצמית. יתירה מזו, כיוון שהגשמה עצמית היא תולדות מכוונות אין היא יכולה, לדעת Frankl, להיות מטרת חיים סופית, אלא מהווה אפשרות של הגשמת משהו משמעותי לאדם מבחינה אישית. הגשמה עצמית אינה היעוד של האדם או ההתכוונות הראשונית שלו. כסיום בפני עצמו סותרת ההגשמה העצמית את האיכות שמעבר לעצמי של האדם. רק במידה שאדם מגשים משמעות בעולם החיצון הוא מגשים את עצמו. לדעת Frankl (1985), אדם המנסה להגשים את עצמו יותר מאשר להשיג משמעות, עושה זאת כי רצונו להשיג משמעות סוכל. אז חוזר האדם אל עצמו, ומתמקד בעצמו ובהגשמה עצמית (Yalom 1980 ).

בחיפוש אחרי הגשמה עצמית רואה Frankl (1985) רמה מופחתת של קיום אנושי. בכך, למעשה, רואה Frankl סתירה בין חיפוש אחר הגשמה עצמית והשגת משמעות. בעוד שהשגת משמעות מביאה איתה תוצר לוואי של הגשמה עצמית, אין משום הגשמה עצמית ליצור תחושה של השגת משמעות, שכן זו חייבת להיות מעבר לאדם עצמו. עונג, אושר, חוויות שיא והגשמה עצמית הם לדעת Frankl אפקטים הקורים, ואינם יכולים להיות מושגים. ניתוח תחושות אלה מחוץ לקונטקס של הסיבות שגרמו להן מדלדל את הפסיכולוגיה, כיוון שיותר מהשאיפה לאושר או לעונג שואף האדם לדברים הגורמים לאפקטים אלה- סיפוק משמעות שמעבר לעצמי.

" האדם איננו דבר אחד בין הרבה דברים. הדברים קובעים זה את זה, אך האדם בסופו של דבר קובע את עצמו, מה שהוא נעשה – בגבולות הסביבה והתורשה- הוא תוצאה של מה שעשה עם עצמו. במחנות הריכוז, למשל, במעבדה חיה זאת ובשדה ניסויים זה, ראינו והיינו עדים לכך שאחדים מחברינו התנהגו כחזירים, ואילו אחרים התנהגו כקדושים. לאדם הפוטנציאל לשניהם בפנימיותו: אך איזה מהם יתגשם תלוי בהחלטות ולא בתנאים" (Frankl 1962).

הלוגותראפיה ( השם שקבע פרנקל לתורתו) איננה פילוסופיה ואף לא פסיכותרפיה שעומדת בנפרד מאסכולות מבוססות בתחומים אלו (Kovacs 1985). אלא, זו היא דרך של חשיבה ומתודולוגיה הקשורים יחד בתהליך המכוון לאפשר לקליינטים לגלות משמעות לחייהם (Frankl 1988).
בשנות הששים הלוגותראפיה קיבלה הכרה.

ההכרה שבריאות היא תוצאה של השפעות ופעולות גומלין בין ביולוגיה, פסיכולוגיה, ורוחניות- מובנת מאליה. אולם, Frankl היה זה שהציג את מושג הממד הנואטי ככוח קובע בבריאות האדם. ועל כן יכולים אנו לתפוס את הלוגותרפיה כתרפיה לחולה (ביולוגיה), תמיכה באדם הסובל (פסיכולוגיה), חינוך למבולבל, ופילוסופיה למתוסכל ( משמעות החיים).

הקליינטורה של הלוגותראפיה מכילה קבוצה גדולה מאוד של אנשים: בנוסף לסובלים מנוירוזות קיומיות שונות, כלומר מנוירוזות שמקורן בממד הרוחני, או נואטי, הלוגותראפיה פיתחה שיטות טיפול לעזור לקליינטים הסובלים מפוביות בהתנהגותם המינית, עבור אלה עם מחלות שלא ניתנות לרפוי, וכן לאלה אשר מנהלים חיים ריקים וחסרי משמעות.
הלוגותרפיה יכולה לשמש כתוספת לשיטות הקונבנציונליות של הפסיכותרפיה במקרים של התמכרויות, קורבנות לתאונות, מוגבלים פיזית שאיבדו איברים בגופם, ולאחרים. ובמיוחד במקרים שבהם האבידה מלווה בחוסר משמעות בחיים(Heines,1997; Opoczynska,1955 ).

הלוגותרפיה נתפסת על ידי Frankl כמערכת פתוחה בשתי דרכים: לקראת ההתפתחות שלה ובשיתוף עם אסכולות פסיכותרפיות אחרות.כיוון שהלוגותרפיה מתמקדת בהפיכת חיי האדם למשמעותיים ככל הניתן, היא יכולה להיחשב כחלק מתנועת זכויות האדם. וזאת, משום שהלוגותרפיה מכילה מסר עולמי ושליחות עולמית, היינו, לסכל כל נטייה בהפחתת חיי האדם לגלגלים זעירים במכונה אדירה.

המושגים של Frankl עם טבע האדם כמורכב מן הטוטליות של שלושת הממדים (גוף, נפש, רוח) מקבילים למטבע לשון עתיק ביפן. בתרבות היפנית האחדות של השין, גי' וטאי' מקבילה למושג הלוגותרפי שהוזכר לעיל. המחשבה הבודהיסטית, בדומה לתיאוריה של Frankl, מדגישה את מה שנותר, ולא את מה שאבד, באותה דרך שבה הדגיש Frankl את העתיד, במקום העיסוק יתר על המידה עם העבר. והמושג הבודהיסטי של חיים עם המחלה שאין לה מרפא, במקום להילחם בה לשווא, מקביל לרעיון הלוגותרפי של קבלת מה שלא ניתן למנוע, תוך השגת המירב ממה שעדיין נותר כדי למצוא משמעות בחיים(Takashima, 1985).

זן בודהיסטי הנהוג בקוריאה הוא דוגמה של "קרבה רוחנית" ללוגותרפיה, המסמלת את התפיסה שאין הגבלות תרבותיות לאמיתות אוניברסליות. כי מימד הרוח ( המימד הנואטי בלוגותרפיה) חסר גבולות, ועל כן הוא ישים לכל המצבים האנושיים (Ko, 1981).

להבדיל מגישתו הפילוסופית של פראנקל לגבי 'המשמעות העליונה', דן פראנקל ב'פשר-החיים' גם מתוך אוריינטציה פנומנולוגית, ובגישה רלטיבית. פראנקל גורס, שאדם חווה את פשר חייו שלו ומבין אותם מתוך מסגרת ההתייחסות האישית שלו. בעיקרו של דבר, 'פשר-החיים' על-פיו הוא מטרה מסוימת בחיי האדם, שהוא רואה עצמו נאבק למענה, או משמעות רגעית, הניתנת לגילוי בכל מצב לגופו: 'פשר החיים' משתנה בלי הרף והאדם יכול לגלותו בכל רגע.

מרכיב חשוב של 'פשר-החיים' במובן הפראנקליאני הוא פרספקטיבת הזמן העתידי של האדם. מאחר שרוחניותו של אדם, על פי פראנקל איננה נפגעת לעולם, הוא תמיד יכול לשאוף אל מטרה הראויה לו. הוא חייב רק להכיר בברירות שהמציאות מציבה לו וביכולתו לשנות דברים. "אין מצב בחיים שהוא משולל אפשרויות, ברירות אלטרנטיבות. אם ביכולת הפרט לשנות מצב מעיק, עליו לעשות זאת. אך בהיתקלו במצב שמעבר ליכולתו לשנות, עליו להכיר בברירה שתמיד נותרה לו: לשנות את עצמו ואת עמדתו" (אייזנברג, 1982). דרך זו מביאה את הפרט לפתרונות קונסטרוקטיביים. הוא הופך פעיל במקום סביל ( על-פי הגדרת פיאג'ה, 1961), בעל מוקד שליטה פנימי ( על-פי הגדרת רוטר, 1966), ולא בעל מוקד שליטה חיצוני, בעל יכולת ומוטיבציה למצוא את האפשרות הגלומה בתוך הממשות ולשנות את הסיטואציה: Responsibility= Respons Ability ( עלפי פאברי, 1968). אחד מן התת-מרכיבים של פרספקטיבת הזמן העתידית של אדם הוא, אפוא, קבלת אחריות ומוטיבציה לשנות דברים.

הלוגותרפיה והפסיכואנליזה
" הלוגותרפיה מתייחסת לתפקידה כאל עזרה לפציינט למצוא משמעות בחייו. כל עוד הלוגותרפיה מביאה אותו למודעות כלפי המובן החבוי של קיומו, היא בעצם תהליך אנליטי. מבחינה זאת, הלוגותרפיה מזכירה את הפסיכואנליזה. אולם, במאמצי הלוגותרפיה לעשות דבר מה מודע איננה מגבילה את פעילותה לעובדות אינסטינקטיביות בלא מודע של הפרט, אלא גם דואגת למציאות הרוחנית כגון המשמעות הפוטנציאלית של קיומו שיש למלא, כמו גם לשאיפתו למשמעות. כל אנליזה, שנמנעת מלכלול את הממד הנואטי או הרוחני בתהליך הטיפולי, מנסה להביא את הפציינט להיות מודע למה שהוא מתגעגע במעמקי קיומו. הלוגותרפיה נבדלת מהפסיכואנליזה בכך שהיא רואה באדם יצור שדאגתו העיקרית נתונה למילוי משמעות והגשמת ערכים, במקום בסיפוק ושביעות רצון של הדחפים והאינסטינקטים שלו, או השלמה בין הדרישות המתנגשות של האיד, האגו, והסופר-אגו, או בהסתגלות והתאמה לחברה ולסביבה" ( Frankl 1962).

לפי ההשקפה של Frankl, אפשר לדבר על פתולוגיה רק במקרים שבהם קיים אובדן מתמשך בחיפוש אחר משמעות, וכאשר הפציינט, או הקליינט, נמצא ב"חלל קיומי"(חיים ללא משמעות) מתמשך המאופיין באפתיה (אדישות), שעמום, והיעדר מוטיבציה להישגים בחיים. במקרים כאלה הלוגותרפיה מדברת על "נוירוזה נאוגנית", מצב סוטה מן "הנורמלי" בתרבות כלשהי, שמקורה ברוח האדם.

עבור פרויד, הביולוגיה הייתה גורם קובע בהתפתחות האנושות. התעסקות בשלבים המוקדמים של התפתחות האדם ( ינקות, ילדות, ונעורים) והקבלתם עם התפתחות וסיפוק צרכים בשלבים האוראלי, אנאלי, פאלי או במקרים של התפתחות לקויה עם תסכולים- היות אבני היסוד בתיאוריה שלו. וזאת הסיבה שפרויד ריכז את עבודתו על הדחפים הביולוגיים, מיניים ועל האינסטינקטים המשפיעים על הקיום האנושי.
Frankl לעומתו טען כי אין להתייחס ליצורים האנושיים כביולוגיים בלבד, אלא יש לראות בהם יצורים שנועדו לעבור מעבר לנתונים הביולוגיים שלהם על ידי הממד הרוחני. ועל כן, Frankl התרכז בשלב המבוגר בהתפתחות, שבו הגורמים הרוחניים חשובים יותר מן הביולוגיים. לפי Frankl , הרוח האנושית היא הגרעין הבריא שנמצא אפילו באדם החולה ביותר, ואילו הפסיכואנליזה במובנה הפרוידיאני חותרת לגלות את המרכיבים הפתולוגיים בנפש האדם אשר פועלים כמעצורים וכפגמים בתפקוד הבריא.

תרומתו של פרנקל להבנת הפסיכואנליזה מבוטאת בשני תחומים: במושג בריאות הנפש וברעיון האחריות. לגבי הראשון, Frankl טוען שהאדם יכול לנהל חיים בריאים רק כשהוא נמצא בהרמוניה עם עצמו, כלומר, כשהוא נמצא ביחסים טובים עם מצפונו. ואולם מצפון בלוגותרפיה, אין פירושו שווה לסופר-אגו של Froid, אשר מעניש את היחיד עבור מחדלים וחטאים אמיתיים או מדומים, או פועל כאוסר על דחפים שונים, וגורם לתסכולים רבים, אלא למדריך רוחני אשר בקולו הפנימי אומר ליחיד מה נכון ומה לא נכון לבן האדם ומוביל אותו לקראת הגשמת אותו דבר אשר יכול לתת משמעות לקיומו. ולכן, עבור Frankl, אדם אשר לא נמצא ביחסים טובים עם עצמו, אדם נוירוטי באמת הוא זה אשר מנסה להתחמק מתפקידו האמיתי בחייו. " מודעות לתפקידו, ועוררות של מודעות מלאה לגבי תפקידו זה, יכולים לתרום רבות ליכולתו להתגבר על הנוירוזות שלו" (Frankl 1962).

התחום השני הוא האחריות, כלומר הנכונות של היחיד לקבל אחריות מלאה על פעולותיו ועל החלטותיו. אחריות במובנה הלוגותרפי אומרת שבכל מצב יש לאדם "יכולת תגובה", כלומר, שהוא יכול להגיב על ידי השימוש שלו בחופש הבחירה. תמיד קיימות אלטרנטיבות אפילו בתנאים הגרועים ביותר. והדרך שבה אדם מגיב לתנאים אלה עושה את כל ההבדל, ועוד מוסיף Frankl "אדם אשר נעשה מודע לגבי האחריות שהוא נושא כלפי אדם אחר אשר מחכה לו בחיבה, או לעבודה שטרם הושלמה, לעולם לא יוכל להשליך את חייו מאחוריו. הוא יודע את ה'למה' לקיומו, ויהיה מסוגל לשאת כמעט כל 'איך' (Frankl 1963), ועל כן, אחריות במובנה הלוגותרפי זהה עם אהבה, מחויבות, ואפילו עם הקרבה עצמית ( Williams & Patrick 1984).

בהעמידנו זה מול זה את הגישה לגבי טבע האדם של froid ושל Frankl. Froid ראה באהבה ובעבודה מערכת סגורה, אשר תועלתית לאדם כל עוד היא מביאה לו תועלת, וראייה זאת נמצאת בניגוד חריף לזו של Frankl, לפי Frankl, אהבה ועבודה יכולות להיות התנסויות חיוביות, ובפרט כשהן מובילות לקראת מחויבות עמוקה יותר כלפי החיים. Frankl אינו מתעלם מן המרכיבים הפוטנציאלים השליליים באהבה ובעבודה, אולם הוא ער "לשאיפה למשמעות" שאופיינית לאדם, אשר מאפשרת לו להשתמש בכישוריו הייחודיים כבן אדם. הנטיות האנטינרקסיסטיות של הלוגותרפיה מנוגדות לנטיות הנרקסיסטיות הכלולות ב"שאיפה לתענוגות" בפסיכואנליזה של Froid (Lukas 1983;Williams & Patrick 1984).

בלוגותרפיה מבדילים בין שתי צורות של אחריות: האחת שנכפית, או מוטלת עלינו מבחוץ, מכוח חיצוני. אחריות פנימית, שנלקחת באופן חופשי על ידינו, היא השנייה. כאן אנו בוחרים. באחריות פנימית אנו מקבלים את הדרישות המופנות אלינו כיוון שכך החלטנו באופן חופשי, ולא משום שזו דרישה של סמכות מסוימת. בלוגותרפיה אחריות ללא החופש לבחור את תגובותינו באופן חופשי, במצב נתון, היא רודנות. חופש ללא אחריות פנימית הוא מצב המוביל לחרדה, ל"ריק קיומי", ולנוירוזה (Fabry 1984). בלוגותרפיה אנו שואלים את עצמנו למה ועבור מי אנו רואים את עצמנו אחראיים, מוכנים לשאת בנטל, מוכנים להביא קורבן. כי קבלת אחריות כזאת מייצגת את תכלית קיומנו.

התיאוריה של Froid כמערכת כוללת של עקרונות המדריכים את התנהגות האדם ומוכרים כ"אסכולה הוינאית הראשונה של הפסיכותרפיה" כוללת את ארגון הדחפים, את מבנה האישיות, את הדינמיקה של האיד, האגו, והסופר-אגו, ואת השלבים של התפתחות הפסיכו-סקסואלית (אוראלי, אנאלי, פאלי). התיאוריה הזאת מכילה גם את דגם הטיפול המבוסס על מושגים כגון אסוציאציות חופשיות, היטהרות (קתרזיס), העברה והעברה נגדית. מבין כל אלה, התחום השני של ההבדל בין הלוגותרפיה והפסיכואנליזה מתייחס למושג הלא מודע.

הגילוי של Froid, הלא מודע, שבפסיכואנליזה מהווה את "אותו אזור במוח או במבנה הנפשי אשר איננו נגיש למודעות הפרט ומהווה מרכז לכל הזיכרונות שנשכחו, ולמחשבות שאבדו, לחשיבת "תהליך ראשוני", לאימפולסים שהודחקו, לדחפים הביולוגיים ולאיד" (Barker 1987) איננו מוכחש על ידי הלוגותרפיה, אך Frankl (1962) הרחיב מושג זה גם בתיאוריה וגם ביישום. בהתאם לFroid , התהליך בו חומר שהודחק וקונפליקטים יכולים להיות מודעים שוב על ידי האסוציאציה החופשית, שבה המטפל מעודד את הפציינט, או הקליינט לבטא באופן חופשי כל מחשבה או רגש שעולים במוחו. הפסיכואנליטיקאים מסבירים את המובא כקשור למניעים לא מודעים ולשימוש לא בריא של מנגנוני הגנה, ומשתמשים בהעברה כבמכשיר להבנה ולפתרון קונפליקטים שמקורם בעבר. הפתרון המוצלח של הקונפליקט מוביל לאיזון נפשי, לנטייה של המערכת או האורגניזם לקיים יציבות (Barker 1987).

Frankl (1962) אמר שישנו גם לא מודע נואטי, אשר, בנוסף ללא מודע הפסיכואנליטי, ממלא שני תפקידים: האחד, לשנות את התהליך מחד-צדדי לדו-צדדי, כלומר, לא רק להעלות למודע דחפים וטראומות שהודחקו, אלא גם לשכוח חלק מן הזיכרונות כדי שהחיים יוכלו להימשך במסגרתם הטבעית. אם התהליך הדו-צדדי הזה נחסם, אזי הפרט יעסוק בניתוח עצמי ובהרהורי יתר על עצמו, כולל המניעים והפעולות שלו, ועלול ליפול לתוך נוירוזה נואטית. התרומה השניה ש Frankl- תרם למושג הלא מודע הפסיכואנליטי, והפך אותו למבנה לוגותרפי, היא ההכרה במניעים החיוביים שבמושג.Frankl סבר שמניעים חיוביים אלה מכילים את כוחות היצירה והפוטנציאלים של בני האדם, אותם כישורים חבויים המחכים לביטוי עצמי (גוטמן 1999).

ניתן לקבל רעיון בדבר קיום הלא מודע הנואטי על ידי ניתוח התופעה הידועה כ"אשמה קיומית" המוגדרת כהתעסקות והתנסות פנימית של אי נוחות, או היעדר סיפוק, או הרגשה מעיקה ומציקה הקשורה במצב הנוכחי. האשמה הקיומית משפיעה על הבריאות הנפשית של הפרט (sternig 1984). בהתאם ל Wilson & Harel & Kahana (1988) בצורתה החמורה ביותר, האשמה הקיומית נצפתה אצל ניצולי שואה רבים, כמו גם אצל אסירי מלחמה ששוחררו וחזרו לביתם, אשר ניסו "להסתדר" עם המחשבה המציקה שלהם של "מדוע אני נותרתי ? ". מחברים אלה מוסיפים ש"המנגנונים המיוחדים אשר גורמים את הקשיים הפוסט- טראומטים אינם מובנים דיים. ברור שכאשר הגורמים המלחיצים חמורים מאוד ומתמשכים, התפקוד והבריאות עלולים להיות מושפעים. יתרה מזאת, יחידים שסבלו לחץ קיצוני ממשיכים להתנסות שנים לאחר מכן ברמה מסוימת של מוגבלות פיזית ונפשית, ואחדים יכולים אף להתנסות בפגמים פיזיים ונפשיים נמשכים ( 1988 (Wilson & Harel & Kahana
הלוגותרפיה יכולה לעזור לסובלים מאשמה קיומית על ידי עזרה להכיר את הממד הנואטי בישותם, ועל ידי העבודה אתם במיון ועשיית סדר עדיפויות בדרישות שהחיים מעמידים בפניהם.

הגישה של Frankl להומאוסטיזם קשורה קשר הדוק למושג האשמה הקיומית. עבור Frankl בריאות נפשית מבוססת על מידה מסוימת של מתח בין מה שכבר הושג, ובין מה שהיחיד אמור להגשים. "מתח זה", אומר Frankl טוב באדם, ועל כן חיוני לבריאות הנפשית. ואל לנו להסס מלראות בו אתגר, עם משמעות פוטנציאלית שעל אותו אדם למלא (Frankl 1963).

ההנחה שהאדם זקוק לשיווי משקל, או כפי שנקרא בביולוגיה, הומאו-סטזיס, כלומר מצב חסר מתח, הוא טעות מסוכנת. מה שהאדם זקוק לו בפועל הוא לא מצב של היעדר מתח אלא השאיפה והמאבק להשגת מטרה שראויה לו. מה שהאדם זקוק לו איננו איזון נפשי, כי אם נואו-דינמיקה, הדינמיקה הרוחנית בשדה מתחים כשקוטב אחד מיוצג על ידי המשמעות שיש למלאה והקוטב השני מיוצג על ידי אותו אדם שעליו מוטלת המשימה הזו ( Frankl 1963( .

חשיבותם של אירועי עבר ביחסם להווה ולעתיד קשורה למושג הלא מודע. כשאנו חושבים על תיאוריית האישיות של froid, אנו בדרך כלל חושבים על התנהגות הנשלטת על ידי העבר. ראייתו של Froid לגבי החשיבות של מה שקורה בפנימיות האדם- שאנו נשלטים על ידי כוחות פנימיים ושאין אנו מודעים לכוחות אלה, למרות שהם מבטאים את עצמם בחלומות ובטעויות לשון, והיכולת לזכור אירועים שקרו בעבר שכאילו נשכחו- כולם מעידים על המקום המרכזי של העבר בשליטה על ההתנהגות בהווה, כמו גם על ציפיות ותחזיות בעתיד. Froid הניח כבסיס את מושג הדחיקה, מנגנון ההגנה הראשוני שעל ידיו מחשבה, רעיון, או משאלה, שאיננה מקובלת או גורמת לחרדה רבה, יכולים להיעלם מן המודעות. ואולם, כשרעיונות, תשוקות ומשאלות אלה נמצאים בלא מודע, אין אפשרות להחזירם ישירות, אלא הם יכולים לעלות מחדש בצורות מוסוות.
חקירת אירועי העבר המודחקים מהווה תפקיד מרכזי בפסיכואנליזה של Froid, ובמיוחד אותם אירועים הקשורים לילדות המוקדמת ולהתבגרות. בהתאם לתיאוריה הזאת, התפקוד הפסיכולוגי מתבטא בשחרור הדחפים המיניים על ידי האורגניזם. ואולם, עקב הקשר עם טראומה בעבר, היחיד עלול למצוא את עצמו בקונפליקט כשהוא תופס את ביטויו של הדחף כמסכן וכתוצאה מתנסה בחרדה. במקרים כאלה הוא עלול לחזור לשימוש במנגנון הגנה שנותן לו הקלת מה מן החרדה או מחסל אותה לגמרי (Pervin 1989). גישתו של Froid להווה ולעתיד, מבחינת ההתנהגות, סוכמה במשפט המפורסם: "איפה שהיה האיד, שם יהיה האגו", שפירושו, פתרון הקונפליקט מביא בעקבותיו בהכרח את הגידול והצמיחה".

Frankl הדגיש שוב ושוב שהלוגותרפיה מכוונת לעתיד, שהיא צופה קדימה למטרות ויעדים שיש להשיג במקום ההתעסקות עם הטראומות והכישלונות בעבר. אין זה אומר שהלוגותרפי עיוורת כלפי העבר. להיפך, העבר נתפס באופן חיובי, כאוסף או מלאי של מעשים שנתנו פעם משמעות לקיומנו. Frankl (1968) טוען: "כל דבר בעבר נשמר מלהיות בן חלוף. שם הוא נשמר- במקום ללכת לאיבוד. מה שהיה מהווה עדיין צורה של הוויה, אולי הצורה הבטוחה ביותר. אך אין צורך להאריך את השהות בעבר לנצח. הכרחי למצוא איזון עדין בין הישגי העבר ובין ההבטחה של העתיד. אהבה שהתנסינו בה, ככל שהייתה חשובה וניכרת בזמנה, עבודה שבוצעה ונשמרה כדבר יקר, מעשים שנעשו בשירות הקהילה, או עבור הנזקקים- חייבים לשים אותם בפרספקטיבה נכונה. אלה הם מציאויות של העבר, הם יקרים בזכות מה שהיו אז. בני אדם יכולים לפנות אליהם לקבלת נחמה ותקווה. אך החיים דורשים מאתנו לחיות בהווה. העבר בטוח, איננו בורח, ואילו כל דבר אחר יכול להיעלם בן רגע. ועלינו לרכז את כוחותינו הפוחתים והולכים בהווה, אך עם עיניים נשואות אל העתיד, גם אם העתיד הזה יהיה קצר, כמו עבור הזקנים מאוד. כי רק בהווה ניתן לתקן טעויות שבעבר, להתחרט ולחזור בתשובה, לכפר על חטאים בעבר, ולתקן את דרכנו.

ייחודו של Frankl כיוצר הלוגותרפיה מבוססת על שני מושגים מרכזיים: א) שקיימת מודעות אינטואיטיבית באדם בדבר קיום משמעות כלשהי לחייו, שלאדם שאיפה בסיסית למצוא משמעות זאת, כי המשמעות הזאת היא הכוח המניע בהתנהגותו, ושלאדם יש גם חופש וגם יכולת למצוא משמעות זאת כל עוד הוא מודע. ב) שהאדם מהווה טוטליות של שלושת ממדיו ביחד, את ממדו הסומאטי - הפיזי, את ממדו הרגשי- הפסיכולוגי, ואת ממדו הנואטי - או הרוחני.

שלושת הממדים ביחד מהווים את כל האדם. הממד הנואטי כולל את שלושת העמודים שעליהם נשענת הלוגותרפיה: חופש הרצון, השאיפה למשמעות ומשמעות החיים. הממד הרוחני- הנואטי של האדם איננו יכול לחלות, איננו מת, קיים מעבר לגבולות הזמן והחלל, מחפש אחר ביטוי, וזקוק לביטוי, וההזדמנות לביטוי כלולה בחיים עצמם. הממד הנואטי מכיל את תמצית החיים. זהו הממד שבו אנו מחליטים החלטות, שבו אנו נוקטים בעמדה (אפילו כלפי מגבלות הגוף והנפש), או בקיצור, הגרעין הבריא שלנו. כיון שהממד הנואטי לא יכול לחלות, אלא להיות חסום על ידי מחלה ביולוגית או פסיכולוגית, התפקיד של המטפלים הוא להסיר את המחסום ולאפשר לרוח האדם למלא את תפקידיו ומחויבותיו.
הממד הנואטי דומה ל"ארון תרופות" בלוגותרפיה, כי הוא מכיל את כל המשאבים היקרים של רוח האדם, שניתן לגייסם על ידי היחיד כדי להתגבר באמצעותם על מחלות וטראומות שהחיים עלולים להביא לנו:
• הרצון או השאיפה שלנו למשמעות.
• המטרות והיעדים בחיינו.
• היצירתיות שלנו.
• האהבה ( מעבר לפיזית).
• המצפון שלנו ( מעבר לסופר-אגו).
• חוש ההומור שלנו.
• מחויבותנו לתפקידים.
• הרעיונות והאידיאלים שלנו.
• הדמיון שלנו.
• האחריות שלנו ויכולת התגובה.
• מודעותנו.
• החמלה והסלחנות שלנו.
• מודעותנו למוות. ( Guttmann 1999)

קיימות שתי תכונות ייחודיות לאדם, אומר Frankl אשר מעלות את האדם כלפי מעלה: התרחקות מעצמנו והתעלות מעל ומעבר לעצמנו ( Frankl 1986) . הראשונה מתייחסת ליכולת האדם להתרחק מעצמו, ולצפות בעצמו ובסימפטום כלשהו מבחוץ. השנייה, הרוחנית , נקראת התעלות, כלומר יכולת להתרומם מעל ומעבר לתנאים החיצוניים.
"... הקיום האנושי מכוון למשהו אחר מאשר העצמי, או ליתר דיוק, למען משהו או אדם אחר מעצמי, כלומר למילוי משמעויות, או לפגישת בני אדם אחרים מתוך חיבה. ורק במידה שבה אדם חי את התעלותו מעל ומעבר לעצמו הוא נעשה בן אדם ומממש את עצמו " (Frankl 1986 ).

" ...אם האדם מבחין בעובדה ש"כל מצב בחיים קורה רק פעם אחת, ושתפקידו המוחשי של כל פרט הוא יחסי לייחודיות הזאת" (Frankl 1986 ) אזי אותו אדם יכול להשתמש בחופש ההחלטה ובאחריות כדי לענות לקריאת החיים. מה שאנו מוציאים מן ההזדמנויות שהחיים מציעים לנו תלוי ביכולתנו לתפוס אותן. הוא תלוי ביכולת התגובה שלנו. כשאנו תופסים את סופיות הזמן, את הזמן המועט שיש לכולנו עלי אדמות, אזי האחריות שלנו מכריחה אותנו לתפוס ולהחזיק בכל מצב שהחיים מציעים לנו למילוי משמעות (Guttmann 1999).

Frankl (1986) טוען שהיות האדם בעולם פירושו שיש בעולם משמעות, והלוגותרפיה מוסיפה לאספקטים הביולוגים והפסיכולוגים את הממד הרוחני, שלא במובן הדתי, אלא כתהליך, שFrankl קרא לו "אמונה בסיסית בהיות"

משמעות, אומר Frankl, קיימת בכל תנאי, " המשמעות הזאת חייבת להיות ייחודית ואישית, משמעות שיכולה להתגשם רק על ידי אדם זה "( Frankl 1986) . משמעות ניתנת להשגה על ידי מימוש ערכים יצירתיים, התנסותיים והתייחסותיים. Frankl טוען "שגם אדם אשר מוצא את עצמו בצרה הגדולה ביותר, שבה לא היצירתיות ולא הפעילות יכולות להביא ערכים לחייו, וגם לא ההתנסות יכולה לתת לה משמעות- אפילו אדם כזה יכול לתת משמעות לחייו בדרך בה פונה הוא אל גורלו ואל צרתו. על ידי לקיחת הסבל הבלתי נמנע הזה על עצמו הוא יכול להגשים ערכים" (Frankl 1986 ).

כשהאדם לא מסוגל לגלות, להכיר, ולקבל משמעות, הוא מוצא את עצמו ב"חלל קיומי". החלל הזה זועק למילויו. אלה אשר אינם מסוגלים למלא את חייהם על ידי מציאת משמעות כלשהי עלולים לשלם מחיר בצורה של סימפטומים פסיכיאטריים כגון סטייה מהנורמה, התמכרות ואלימות, אשר בצורתם הקשה ביותר יכולים להוביל למה ש Frankl קרא "נוירוזה קיומית" והם סובלים מחרדה ודיכאונות ( Bulka 1998)

גישה דומה לבעיית חוסר המשמעות הייתה לפסיכולוג השוויצרי הגדול, קארל גוסטאב יונג שאמר: " היעדר משמעות בחיים ממלא תפקיד מרכזי באתיולוגיה של הנוירוזה. ניתן להבין את הנוירוזה כסבל הנשמה שלא גילתה את משמעותה. כשליש מן המטופלים שלי אינם סובלים משום נוירוזה שניתנת להגדרה קלינית כי אם מחוסר הטעם והיעדר המטרה של חייהם" (Jung 1954 ) .

Frankl טוען שהיום הרבה אנשים חסרים מחויבות חזקה והקדשת החיים לתפקיד שנבחר על ידם. והיעדר זה נעשה גרוע יותר על ידי חסרון הדוגמה האישית של מודלים שהיו יכולים להמחיש בחייהם את המסירות לתפקיד. הלוגותרפיה מתייחסת לחיים כאל תפקיד, שלא ניתן להשגה על ידי חשיבה עליו כי אם על ידי פעולה. בכל רגע אנו נדרשים להגיב למשמעות המוצעת על ידי כל אירוע חיים ולממש את הפוטנציאל למשמעות של הרגע. אין אנו צריכים לשאול מהי משמעות החיים, אלא לשאלות: מה החיים דורשים מאתנו בכל רגע (Frankl 1963). החיים אינם חייבים לנו תענוגות, שלטון, או מעמד חברתי. החיים מציעים משמעות. ומשמעות באה מיציאה מעצמנו לקראת סיבות ואידיאלים שיש לשרת ולקראת אנשים לאהוב.
הלוגותרפיה היא בסופו של דבר , כפי ש Frankl מצהיר, היא חינוך לאחריות, או כפי שביטא זאת: " אין היחיד צריך לחפש אחר משמעות מופשטת של חייו, לכל אחד עיסוק או שליחות מיוחדת בחייו לבצע תפקיד מוחשי שדורש מילוי. בזה אין הוא ניתן להחלפה, כשם שגם חייו לא ניתנים להחלפה. ועל כן, תפקידו של כל אחד מיוחד בדיוק כמו גם ההזדמנות הייחודית שניתנת להגשמתו ( Frankl 1962).

היכולת של האדם להתעלות ולהתרומם מעל ומעבר לעצמו משמשת בסיס לטכניקה טיפולית בלוגותרפיה של ה"הסחה"- שמטרתה לשמש משקל נגד לנטייה, להרהורי-יתר ולהתכוונות-יתר. ואילו היכולת להתרחק מעצמו מנוצלת בלוגותרפיה לטיפול בפוביות כפייתיות.

הלוגותרפיה מאמינה ביכולתו של האדם לשנות את דרכו, את התנהגותו ואת גישתו לחייו, שהוא מסוגל לשלוט על גורלו ועל ייעודו בחיים. לפי הלוגותרפיה, כל אדם יכול וחייב להחליט למה הוא רוצה להיהפך- נפשית ורוחנית. (Guttmann 1999).
שש הדרכים המבטאים את הלוגותרפיה:
1. חופש הרצון.
2. השאיפה למשמעות.
3. משמעות החיים.
4. דרכים לגלוי משמעות.
5. גישה אל עצמנו ואל אחרים.
6. שימוש ב"משולש הטרגי" (אשמה, סבל, מוות).

הלוגותרפיה מתייחסת לחיים כאל תפקיד, שלא ניתן להגשמה על ידי הרהורים כי אם על ידי פעולה. אנו נקראים להגיב למשמעות המוצעת על ידי כל מצב בחיים ולמימוש הפוטנציאל למשמעת בכל רגע.

על פי הלוגותרפיה ניתן למצוא משמעות בדרכים שונות:
1. עשיית פעולה, מעשה, או יצירה כלשהי.
2. התנסות בערך מסוים.
3. סבל ( בלתי נמנע).
4. גילוי עצמי.
5. בחירה.
6. התנסות.
7. קבלת אחריות.
8. קידום ההתעלות.
9. רגש אשמה.
10. כאב.
11. המפגש עם המוות.
שלושת הדרכים הראשונות מהוות ערכים מרכזיים.
הערך הראשון " עשיית מעשה", כל הישג או הגשמה יכול להיחשב כהוכחה לערכים היצירתיים או למעשים שהאדם נותן לעולם על ידי היצירתיות שלו. ואין זה משנה באיזה תחום בחיים. כל עוד המעשים מקדמים את האנושות, החברה, הקבוצה או המשפחה שהאדם משתייך אליה.

הערך השני- "התנסות"- מתייחס לזה שהאדם מתנסה בו על ידי המפגש שלו עם בני אדם אחרים, או מה שהוא לוקח מן העולם. ערך זה מתממש על ידי כושר הקליטה לגבי העולם. למשל, על ידי הכניעה ליופי הטבע או האומנות, Frankl טוען ש"בחיים הפסגות קובעות את המשמעות המלאה של החיים, ואפילו רגע אחד יכול בראייה לאחור להציף את כל החיים עם משמעות" ( Frankl 1986).

הערך השלישי, ההתייחסותי, מקורו בגישת האדם לצרותיו, כאשר הוא נדרש להתגבר על גורל שלא ניתן לשנותו, עם סבל בלתי נמנע. מה שחשוב, הוא העמדה שאדם נוקט לגורל שלא ניתן לשנותו, ובמילותיו של Frankl:
" ההזדמנות להגשים ערכים התייחסותיים תמיד קיימת כאשר האדם מוצא את עצמו מול גורל שלגביו הוא רק יכול לפעול בקבלה. אבל הדרך שבה הוא מקבל, בדרך שהוא נושא את צלבו, האומץ שהוא מדגים בסבלו, הכבוד שהוא מראה באסון ובאובדן, הוא המידה של מימושו כאדם" (Frankl 1986 ).

Frankl (1962) בלוגותרפיה מדבר על ממד נוסף הנקרא: "המשמעות העליונה, או המשמעות הסופית".
כמושג מופשט, המונח "משמעות סופית" לא ניתן לתפיסה, ובכל זאת קיומה מוחשי. עלינו רק להתבונן סביבנו בטבע ובקוסמוס ולראות שישנו סדר מסוים בעולם- גם על פני כדור הארץ וגם מעבר לו בחלל האין סופי. כיצד נוצר סדר זה? כיצד הוא פועל? כיצד הוא משפיע? אלו שאלות שגדולי הפילוסופים, ההוגים ואחרים שאלו וממשיכים לשאול, ולאף אחד אין תשובה אמיתית, ובכל זאת קיימות הזדמנויות בחיים כשאנו יכולים להתנסות במשהו יוצא מן הכלל אשר מאשר את קיומו של ממד זה. התנסויות כאלה נקראות על ידי Maslow (1964) "התנסויות שיא". בני אדם מסוגלים להציץ לרגע חולף במסתורין של הטבע, להרגיש התעלות שמימית ולחוש יופי שלא ניתן לתארו במילים. עבור יחידים מסוימים רגעים אלה קשורים במוסיקה, ועבור אחרים באמנות, ועבור בני אדם נוספים בטבע. בכל המקרים הללו אנו מרגישים התעלות, פליאה, שנותנת לנו הארה רגעית אל הכוח האדיר או הסדר שמניע את העולם.

Frankl מודע לכך שלא כל אחד מסוגל לתפוס את המושג שיש משמעות מעבר לעולם הפיזי או הנפשי. ולכן הוא משתמש במושג "המשמעות העליונה" או "המשמעות הסופית" על מנת להדגיש שמשמעות כזאת לא ניתנת להשגה באמצעות הכלים המדעיים הנוכחיים, ובכל זאת, גם אלה שאינם מאמינים באלוהים מודעים לכך שממד כזה אכן קיים.
"זה מובן מאליו" אומר Frankl ש"אמונה במשמעות עליונה בין כמושג מטפיזי, או במובן הדתי של אלוהים- הוא עניין של חשיבות עיקרית מבחינה טיפולית ומבחינת בריאות הנפש. כאמונה מקורית הנובעת מכוח פנימי, אמונה כזאת מוסיפה הרבה מאוד לכוח החיים של האדם. לאמונה כזאת אין דבר חסר משמעות בסופו של דבר (Frankl 1986).

"המשולש הטרגי"- גישת הלוגותרפיה לאשמה, לסבל ולמוות
בלוגותרפיה נעשה מאמץ להבדיל בין שלושה סוגים של אשמה: ממשית, נוירוטית וקיומית (Stering 1984).
אשמה ממשית נובעת ממציאות שכוללת בדרך כלל שני סוגים:
1. רגשי אשמה שנובעים מפעולה מסוימת שנעשתה ואשר הייתה לא נכונה באופן בסיסי. זוהי "אשמה על ידי ביצוע".
2. אשמה מורגשת כתוצאה מדבר שהיה אמור להיעשות ולא נעשה. זוהי "אשמה על מחדל". אחריות משפחתית ומחויבות מובילות לא פעם לאשמה ממשית כיוון שעשינו דברים שלא היינו צריכים לעשות להורינו, או משום שלא עשינו פעולות אחרות שהוצרכו להן. בכל אחד מן המקרים האלה ישנה סיבה אמיתית לרגשי אשמה.

אשמה נוירוטית מורגשת אצל האדם מבלי לבצע מעשה. מה שגורם לאשמה הנוירוטית הוא הכוונה, או השאיפה לעשות משהו רע. לכוונה הזאת שורשים עמוקים במוחו של הפרט.

האשמה הקיומית שונה מאשמה ממשית ונוירוטית. אנו מרגישים בהשפעתה כבלבול, ריקנות, חוסר מנוחה, והיעדר משמעות שמהווים את ה"חלל הקיומי" בחיינו. בהתאם לStering (1984) "זוהי התעסקות במחשבה- מין הצקה, או הטרדה פנימית, הרגשה פנימית של אי נוחות, של חוסר סיפוק, כאילו משהו לא כשורה ודורש תשומת לב.

שלושת התחומים שבהם האשמה הקיומית באה לידי ביטוי הם חוסר תשומת לב לצרכים של עצמנו, של האחרים ושל העולם סביבנו. במקרה הראשון אנו חשים באשמה קיומית משום הכישלון שלנו למלא את הצרכים באספקטים הפיזיים, האינטלקטואליים והרוחניים של חיינו. התחום השני באשמה קיומית קשור במיוחד לנושא האחריות המשפחתית כלפי האחר. וכדי להתמודד עם זה אנו חייבים לקבל את האחר ביחד עם מגבלותיו וחולשותיו, עלינו לדחות הצידה דעות קדומות, חוסר סובלנות, ואנוכיות.
כאשר אנחנו מסרבים להתייחס לטבע, לעולם בו אנו חיים. זהו התחום השלישי שבו הגישה הלוגותרפית לאשמה הקיומית יכולה לפעול באופן חיובי, שבו אנו יכולים לפגוש אתגרים שעלינו להתמודד איתם, שבו אנו יכולים להגיע מעבר לעצמנו כדי לשרת אחרים בדאגה וברחמים, התעלות ממכניזם נפלא זה בתוכנו, הדחקת הקריאה לפעולה לאורך זמן, יכולות להסתיים באשמה נוירוטית, דיכאון והיעדר עניין בחיים. אבל כשאנו לומדים להכיר את המתנה שבאשמה זאת, של מודעות מוגברת לפוטנציאלים הגלומים בחיים, אזי אנו מסוגלים להפוך כל מצב מעיק לניצחון אישי ( Kalmar 1977).

הלוגותרפיסטים מתייחסים לאשמה קודם כל על ידי הכרה בה ועל ידי הניסיון לשנות את התנהגות הקליינט לא רק לשם תיקון כשזה אפשרי, אלא גם כדי ללמוד מאשמת היחיד במטרה לא לחזור על אותן התנהגויות. הלוגותרפיה מתייחסת לאשמה כהזדמנות לשינוי, לעזיבת דפוסי קבלת החלטות והתנהגות ישנים, וכדי לקבל החלטות טובות יותר בעתיד (lukas 1991)

" הסבל הוא חלק שלא ניתן למחוק מן החיים, כמו גם הגורל והמוות. בלי סבל ומוות חיי האדם לא יכולים להיות שלמים" (Frankl 1963).
בלוגותרפיה מבדילים בין שלושה סוגים של סבל:
1. זה שקשור בגורל שלא ניתן לשנות.
2. זה שבא כתוצאה מניסיון מכאיב מבחינה רגשית.
3. וזה שנוצר מהיעדר המשמעות בחיי הפרט.

Frankl (1968) מדגיש שהאדם מוכן ורוצה לשאת כל סבל כל עוד הוא רואה בו משמעות. כיוון שבלי גילוי זה הסבל יכול להפוך לייאוש ולהרס עצמי.

הלוגותרפיה יכולה לעזור בסבל מהסוג הראשון בכך שמכוונת את המשאבים הפנימיים לעבר הרפוי, ל"גילוי" שהאדם מסוגל לבצע ניסים עם רוחו, כיוון שהלוגותרפיה עוסקת בהשקעת האנרגיה הנפשית של החולה שנחוצה לשיקום ולהפעלת הכוח המרפא.

ובאשר לסוג השני, זה שבא כתוצאה מניסיון או חוויה רגשית מכאיבה. Frankl טוען שסבל אסור שיהיה למען הסבל כי אם כדי להוציא משמעות מן ההזדמנות הניתנת על ידי מצב הסבל- למצוא משמעות בחיים.

הסוג השלישי של הסבל עלולים להביא ל"ריק קיומי".Frankl ( 1967) קורא לסוג השלישי "סבל בסיסי של האדם, אשר שייך לחיי האדם על ידי הטבע והמשמעות של החיים". קיימת מטרה לסוג זה של סבל, כי הוא שומר עלינו מפני האדישות" כל עוד אנחנו סובלים אנו נשארים בחיים מבחינה רגשית, למעשה, אנו נעשים בשלים יותר, בוגרים יותר בסבל, גדלים בגללו- כי הוא עושה אותנו עשירים יותר וחזקים יותר נפשית.

" אל אותם הדברים שנראים כאילו הם לוקחים את המשמעות מחיי האדם שייכים לא רק לסבל, כי אם גסיסה גם כן, לא רק מצוקה, כי אם גם מוות. לעולם אינני מתעייף מלומר שהאספקטים האמיתיים והחולפים של החיים הם הפוטנציאלים, ואולם כשהם מתגשמים, הם הופכים למציאויות באותו הרגע, הם נשמרים ומועברים אל העבר, שבו הם ניצולים ומשתמרים מלהיות בני חלוף. כיוון שבעבר דבר לא הולך לאבוד שאין לקבלו בחזרה, אלא כל דבר נשמר" ( Frankl 1962).

אומר Frankl שאדם צריך להעסיק את עצמו עם החיים ולא עם המוות, אפילו אם הוא במצב של מחלה סופנית. בלוגותרפיה מצבים של ייאוש יכולים ליסוב לאומץ אנושי- על ידי נקיטת עמדה חיובית ומחייבת את החיים.

ה"ריק הקיומי" נגרם בשל שתי אבדות שאבדו לאדם מיום שהיה ליצור אנוש ממש. אבד לאדם כמה מן היצרים החייתיים הבסיסיים, הקובעים את התנהגותה של החיה ומקנים לה בטחון. בטחון זה, כבהוויית גן עדן, נעול בפני האדם לעולמים. על האדם לבחור בין דרכים שונות, ואף זאת: התפתחות מאוחרת יותר גרמה לאדם עוד אבידה אחת: המסורות, שעליהן נשענה התנהגותו, מתרופפות והולכות במהירות. שום יצר אינו מורה לו מה יעשה, ושום מסורת אינה אומרת לו איך ינהג, לא יארכו הימים ולא ידע עוד מה הוא רוצה לעשות. במידה מוסיפה והולכת ישלוט בו רצונם של אחרים, וכך ישועבד יותר ויותר לקונפורמיזם.

"ריק קיומי" מתבטא בשעמום, האוטומציה המתפתחת תגדיל ודאי במידה עצומה את מספר שעות הפנאי של הפועלים הממוצעים. מקרי התאבדות לא מעטים מקורם ב"ריק קיומי" זה. תופעות נפוצות כשיכרות וכעבריינות נוער יובנו רק אם נכיר ב"ריק הקיומי" שביסודן. דברים אלה אמורים גם במשברים העוברים על פנסיונרים ועל זקנים. יתר על כן, ה"ריק הקיומי" מופיע בכמה וכמה מסכות והסוואות. לפעמים נמצא שהשאיפה המתוסכלת לפשר מקוזזת על-ידי שאיפה לכוח, לרבות הצורה של השאיפה לכוח, השאיפה לממון. במקרים אחרים באה השאיפה לתענוג ותופסת את מקומה של השאיפה המתוסכלת לפשר. מטעם זה מתגלגל לא פעם התסכול הקיומי בקיזוז מיני.

תסכול קיומי- שאיפתו של האדם לפשר עלולה להתקפח מחמת תסכול. בשלוש דרכים אפשר להשתמש במונח "קיומי" כדי לציין: א) את הקיום עצמו. ב) את טעם הקיום. ג) את השאיפה למצוא טעם מוחשי בקיום האישי. היינו השאיפה לפשר.

תסכול קיומי עלול לחולל נאורוזות, הלוגותראפיה קראה לכך "נאורוזות נואוגנית"- בה לציין כל דבר השייך לחלק ה"רוחני" של אישיות האדם. נואורוזות אלה נובעות מסכסוכים שבין ערכים שונים. סכסוכים מוסריים, או מבעיות רוחניות. הלוגותראפיה מטפלת מבחינה רוחנית בבעיות רוחניות, כגון בשאיפת האדם לקיום משמעותי וכן בתסכולה של שאיפה זו. לא כל קונפליקט הוא נאורוטי, מידת מה של קונפליקט היא תקינה ובריאה. התסכול הקיומי כשלעצמו אינו לא פתולוגי ולא פאתוגני. דאגתו של אדם, ואף ייאושו, על מידת כדאיותם של החיים היא מצוקה רוחנית אך אינה מחלה נפשית.
חיפושי האדם אחר פשר וערכים עלולים לעורר מתיחות פנימית ולא להשרות שיווי משקל פנימי, אולם מתיחות זו עצמה היא תנאי קודם הכרחי לבריאות הנפש. בריאות הנפש מבוססת על מידת מה של מתיחות, הלא היא המתיחות בין מה שאדם כבר פעל ובין מה ששומה עליו לפעול, או הפער בין הווייתו של אדם ובין מה שראוי הוא להיות. מתיחות כזו טבועה במהותו של האדם ולכן הכרח בה לתקינות הנפשית. מכאן שאסור לנו להסס מלהטיל על האדם את התפקיד להגשים פשר פוטנציאלי. לא התפרקות של מתיחות בכל מחיר דרושה לו, כי אם התביעה שיקום ויגשים פשר פוטנציאלי שמצפה לו. מה שדרוש לו לאדם היא ה"נואודינמיקה" היינו: הדינאמיקה הרוחנית בשדה מתיחות קטבי, שבו הקוטב האחד הוא הפשר שיש להגשימו, והקוטב האחר הוא האדם שעליו תפקיד הגשמת הפשר.

ויקטור פרנקל (1970) מתוך התבוננות באסירי מחנות הריכוז במלחמת העולם השניה, וראיה כי רצו להמשיך לחיות למרות שחיו בתנאים בהם לפי כל קריטריון רציונלי לא כדאי לחיות, הסיק כי מציאת משמעות לחייהם, גם אם הם חיי סבל, נתנה לאנשים את הכוח להמשיך לחיות. בפתחו תיאוריה זו הסיק פרנקל ( 1970) כי כל חיים ראויים שיחיו אותם, כי משמעות בחיים היא מטרת הקיום האנושי והטעם לחיים, וכי באישיותו של כל אדם קיים רובד רוחני. רובד זה אינו מותנה על ידי גורמים פיזיולוגיים או פסיכולוגיים, ומאפיין אותו חופש הבחירה. באמצעות רובד זה קובע האדם משמעות לחייו, ומשמעות זו היא מטרתו הבלעדית.

הדגש הרב ביותר על משמעות החיים כמושג ייחודי, מושם אצל פראנקל (1985,1982, 1970), הרואה את משמעות החיים כדבר שלחלוטין אינו תלוי בנסיבות חייו של האדם, אלא תלוי בו עצמו בלבד. פראנקל ( 1982) מנתק את משמעות החיים מהשפעות פסיכולוגיות דטרמיניסטיות באמצעות הצבעה על רובד אישיותי נפרד, הרובד הרוחני, האחראי למציאת משמעות בחיים.

פרנקל (FRANKL 1970,1985) רואה את משמעות החיים כמניע התנהגותי מרכזי, כמושג המתאר את האדם כיצור הפועל לקראת מטרות ( Batista & Almond, 1973;Klinger 1977) או כמונח המבאר מה הן המטרות השונות החשובות לאנשים ( De Vogler & Ebersole 1980 ).

ג. משמעות החיים בעיני הפסיכולוגים
האם משמעות החיים תלויה רק באדם או גם בנסיבות חייו, האם היא בעלת תוכן מסוים או בנויה תכנים רבים, מה הם תכני המשמעות, ועד כמה מהווה "משמעות החיים" גורם נפרד מההוויה הפסיכולוגית, הכוללת עיסוק יומיומי בסיפוק הצורך בשביעות רצון.
טוען maslow (1964) כי שאלות אלה יכולות להיות קשורות זו בזו, אם מידת משמעות החיים תלויה בחיי היומיום, והיומיום מושפע מתרבות ונורמות חברתיות, נובע מכאן שמשמעות החיים כחיי היומיום, היא מושג רב ממדי התלוי לא רק בפרט, אלא גם בסביבה בה הוא חי. יחד עם זאת אין קשר זה הכרחי. ניתן לראות את משמעות החיים כפי שרואה אותה פראנקל (1985,1970), כנבדלת מחיי היומיום וכמי שיש להתייחס אליה שלא במונחים פסיכולוגיים מקובלים, ויחד עם זאת, לראות את התכנים מהם היא מורכבת כתלויים בנסיבות חייו של האדם, ולנסות להגדירם. כך פותחו גם בין הדוגלים בגישתו של פראנקל, שמשמעות החיים היא מושג ייחודי. תיאוריות שניסו לקרב את המושג ליומיום, ולא להשאירו מעורפל ובלתי מוגדר (1977 Batista & Almond, De Vogler & Ebersole )
בדומה לפרנקל (1985) גם Klinger (1977) רואה את משמעות החיים כמושג ייחודי, אך בעוד פראנקל מתמקד בחופש הבחירה, באחריות, ובתיאוריה שלו אלמנטים רצויים ולא רק מצויים. מנתח Klinger את מצבו של האדם כפי שהוא בעיניו. Klinger רואה את האדם כפרט הפועל בהכרח לקראת מטרות, אותן הוא תופס כבעלות ערך, מטרות אלה נבחרות על ידי הפרט לפי שני קריטריונים:
2. אמונה שתהיינה מספקות.
3. אמונה שתהיינה משוחררות מהשפעתו הממתנת סיפוק של ההרגל.

משמעות החיים מוגדרת כקשר בין האדם למטרות המוערכות על ידו. Klinger(1977) דן בשאלה, למה מתכוון אדם באומרו שחייו הם בעלי משמעות. לדעתו, כוונתו של הפרט, הטוען שחייו משמעותיים, לומר שהוא מעורב רגשית ביחסים בינאישיים, חוויות מיוחדות או עיסוקים הנראים לו חשובים. מעורבותו של אדם במטרות שהן בעלות חשיבות עבורו, ובעלות רעננות מספקת כדי לעורר בו תגובות רגשיות, היא שנותנת לו תחושת משמעות. לעומת זאת, אדם הרואה את חייו כחסרי משמעות רואה אותם ככאלה באחד משני המצבים:
1. המטרות המוערכות על ידו ( יחסים בינאישיים, יכולויות, מותרות או חירויות) אינן נגישות עבורו.
2. מטרות אלה נגישות עבורו, אך בגלל שהתרגל אליהן איבדו את כוחן ליצור בו רגש.

ניתוח זה מסביר גם את העובדה שבמקרי דיכאון נתפסים החיים כחסרי משמעות. לאדם המדוכא מטרה מוערכת אותה איבד, ושוב אינה נגישה עבורו, ובמטרות אחרות אינו מוצא כל עניין. דבר זה מונע מציאת משמעות בניסיון להגשים מטרות אחרות, ומכאן- מציאת משמעות בחיים בכלל. לתופעה זו של חוסר משמעות בחיים התייחס גם פראנקל (1970), שכינה אותה נוירוזה נואוגנית. דרך הטיפול שפיתח פראנקל (1982) בתופעה זו- הלוגותראפיה, תואמת את ניתוחו העיוני של Klinger (1977): סיוע לאדם למצוא מטרות, אותן יכולים לשרת דפוסי חייו.

משמעות החיים היא מושג מרכזי גם אצל Batlista & Almond (1973), הרואים את משמעות החיים כיחס בין מטרות האדם לאורח חייו. Batista &Almond שמים דגש על גישה רלטיביסטית, הרואה מחויבות למערכת כלשהי של אמונות, כיכולה לשרת כמסגרת חיים להתפתחות חיים בעלי משמעות. הדגש הוא על מחויבות למערכת מטרות המשמשת כמסגרת חיים אותה מנסה הפרט להגשים.


תחושת הפרט שחייו הם בעלי משמעות, תלויה על פי גישה זו בשלושה גורמים:
1. מחויבות לאיזושהי הבנה מוערכת של החיים.
2. הכללה של סולם פנימי כלשהו מתוך הבנת החיים, בו יכול הפרט להשתמש כדי למדוד את מידת ההגשמה של חייו.
3. הערכה עצמית חיובית של האדם במונחי אותו סולם.

Batista & Almond (1973) קוראים לתפיסת האדם את חייו כבעלי משמעות, ראיית חיים חיובית. ראיית חיים חיובית מוגדרת כאמונת הפרט שהוא מגשים את מטרות חייו, שערכן חיובי בעיניו. גישתם של Batista &Almond מסיטה את הדגש מטבע אמונתו של הפרט להתחייבות אליה, ומתוכן אמונתו של הפרט לתהליך האמונה. היא כוללת את המאחד גישות שונות, שנבדלו זו מזו בשאלה מה הוא תוכן המטרה המהווה את משמעות החיים ( הגשמה עצמית או חוויות שיא, צמיחה אישית או חיים על פי ערכים). משמעות החיים מוגדרת כהתחייבות למערכת מטרות כלשהי, אותה בוחר הפרט וניסיון להגשימה.

על פי גישה זו אין זה משנה מה היא המטרה או המשמעות שבה מדובר. בניגוד לדעת Erikson (1959) ן- Rogers (1961) גם אין מדובר בהכרח במשמעות אחת בלבד. לאנשים שונים יש מידה שונה של יכולת לראות את חייהם בתוך פרספקטיבה או קונטקס כלשהם, ולפתח מערכת מטרות חיים או השקפת חיים מתוכם. כן נבדלים אנשים זה מזה במידה בה הם רואים את עצמם כמי שהגשימו או נמצאים בתהליך הגשמה של מטרותיהם. ככל שעולה המידה בה רואה אדם את חייו כמסגרת התייחסות מתוכה הוא מפתח מטרות חיים, שאותן הוא תופס כמגשים, עולה ראיית החיים החיובית של אותו אדם.

Batista & Almond (1973) מעדיפים את הגישה הרלטיביסטית על הגישה הדטרמיניסטית. העדפה זו נובעת מהגורמים הבאים:
1. אנשים מפתחים משמעות בחיים במגוון של מערכות אמונה. גישה המגדירה את משמעות החיים כמטרה מסוימת, בעלת תוכן קבוע מראש, לא תתאים למגוון זה. יתירה מזו, אנשים עשויים לפתח משמעות בחיים באמצעות מטרות הסותרות זו את זו, כך למשל, רואים מאמיני הזן את משמעות החיים כחתירה לביטול האני. לעומתם מגדירים אקסיסטנציאליסטים את משמעות החיים כפיתוח האני הייחודי של האדם, והתנהגות בהתאם למושגיו.
2. הגישה הרלטיביסטית תואמת את ממצאיהם של Crumbaugh & Maholick (1964), שלא מצאו קשר בין מדידותיהם את משמעות החיים לבין אף אחת ממערכות אמונת הערכים של Allport, Vernon & Lindzey (1955).
3. גישה זו אינה מעודדת ויכוח פילוסופי מופשט בקשר לאיזו מערכת אמונות טובה יותר, ומדגישה את אחריותו של כל פרט למצוא את אמונותיו שלו.
4. גישה זו משוחררת מתלות בתיאוריה ספציפית, ולפיכך יכולה לשמש לבדיקת תיאוריות.

על פי Batista & Almond (1973) מורכבת משמעות החיים ממחויבות שחש האדם למטרות בעלות תוכן, ומאמונה שהוא חי באופן המגשים מטרות אלה. תפיסת משמעות החיים כקשורה למטרות נובעת מהשקפה, שלמרבית הפעולות האנושיות אין ערך כשלעצמן, הנובע מעצם עשייתן, אלא ניתן לראותן כבעלות חשיבות על ידי קשירתן למטרה מוגדרת בעלת ערך. תוכנן של המטרות חייב להיקבע על ידי האדם עצמו, ההנחה היא, שאין מדובר בהכרח בתוכן קבוע מראש, ולא בתוכן אחד בלבד. היות והעולם ניטרלי מבחינה ערכית, אין הוא יכול לתת משמעות לבני אדם, ולכן אין משמעות למונחים כמו ערכים אובייקטיביים או אוניברסליים. כדי שהאדם יתפוס את חייו כבעלי משמעות, עליו לאמץ לעצמו מטרות, אותן יתפוס כערכים חיצוניים, אליהן יתחייב ואותן ישאף לבצע. אין די באמונות כדי שהחיים יהיו בעלי משמעות. המחויבות למטרות חייבת להתבטא באורח חייו של האדם.

כיוון שמתן המשמעות לחיים הוא תהליך של יצירת קשר בין העולם לבין חיי הפרט, מנתחים Batista & Almond (1973) את התפתחות ראיית החיים כמשמעותיים, בגישה המנתחת את הפרט כמערכת של צרכים או מטרות, אותן הוא מנסה להגשים באמצעות תפקידים המוכתבים באופן חברתי. על פי גישה זו, תלויה התפתחות ראיית חיים חיובית אצל הפרט, בקיום תפקיד או יכולת של הפרט ליצור תפקיד, שיספק את מטרותיו וצרכיו, כפי שהם מוגדרים על ידי מסגרת חייו, במידת היכולת לגשת לתפקיד זה, במידת ההתאמה בין דרישות התפקיד ויכולויות הפרט, ובמידת ההתאמה בין ערכי הפרט, מטרותיו, צרכיו ותפקידיו למסגרת החיים שלו ולמערכת החברתית בה הוא חי.

מבחינה פנומנולוגית תלויה ראית החיים של הפרט, על פי Batista & Almond (1973), בקשר בין מצב המטרות השוטפות של האדם למטרת החיים הכללית, במידת ההתקדמות לקראת הגשמת המטרה הכללית, וביחס בין מידת התקדמותו בהגשמת המטרות השוטפות שלו לבין מידת ההתקדמות אותה ניבא בעבר. כן תלויה ראית החיים במידה בה הצליח האדם בעבר להגשים את מטרותיו, במצב המטרות בהווה, ובמידת השינוי שצופה האדם שיהיה לגביהן בעתיד.

מטרות בעלות ערך ואורח חיים המגשים אותן מהווים, אם כן, תנאי לראיית החיים כמשמעותיים, אך ראייה זו תלויה גם בגורמים סביבתיים, כלומר בקשר בין מטרות הפרט ואורח חייו לחברה בה הוא חי, וגם בגורמים של זמן, כלומר ביחסים בין עבר, הווה ועתיד לגבי הגשמת המטרות.

De Vogler & Ebersol (1980) קיבלו את גישתם של Batista &Almond (1973) הרואה את עיקרה של משמעות החיים במחויבות למערכת מטרות כלשהי, המשרתת כמסגרת חיים אותה מנסה הפרט להגשים. עם זאת טענו De Vogler & Ebersol , כי עובדת קיומה של מחויבות למערכת מטרות, והדגש על כך שמתן משמעות לחיים הוא תהליך, אינם סותרים את העובדה שלמערכת המטרות, אליה מתחייב האדם, תכנים ספציפיים. תכנים אלה ניתנים להגדרה על ידי הפרט, ומהווים את הנושאים הנותנים משמעות לחייו. לפרטים שונים יש תכנים שונים הנותנים משמעות לחיים, אך ניתן לערוך קטגוריזציה אמפירית של תכנים אלה. De Vogler & Ebersol ( 1980) התייחסו אם כן, לאותה הגדרת משמעות של Batista &Almond (1973), אך הם שאלו את עצמם, אם אין אפשרות להתייחס לא רק למידת המחויבות למסגרת הפעולה, אלא גם לעשות קטגוריזציה של תכני המשמעות- המטרות אותן בוחר הפרט לנסות להגשים.

במחקר שערכו De Vogler & Ebersol (1980) ביקשו 100 נבדקים תלמידי קולג' לכתוב מה הם שלושת הדברים המשמעותיים ביותר בחייהם, להוסיף חוויה קונקרטית לכל אחד מהם ולדרג אותם על פי מידת חשיבותם. בעקבות מחקרם חילקו De Vogler & Ebersol את תכני המשמעות ל-8 קטגוריות, העשויות להעניק משמעות לחיים:
1. הבנה- הניסיון להיטיב להבין, ללמוד ולהרבות ידע, ככלל או בתחום מסוים.
2. יחסים- המחויבות לתחום הבינאישי של משפחה, חברים ויחסים רומנטיים.
3. שירות- נתינה, עזרה לזולת או הקרבה עצמית.
4. אמונה- חיים בהתאם לאמונות החברתיות, הפוליטיות או הדתיות של האדם.
5. ביטוי- ביטוי העצמי באמצעות נושאים כגון ספורט, מוסיקה, אמנות וכתיבה.
6. השגיות- החתירה להשגת רכוש, מעמד או אחריות.
7. צמיחה- השקעת מאמץ בפיתוח יכולויות ושיפור עצמי.
8. הנאה- מכוונות למיצוי העונג מהחיים.

על פי De Vogler & Ebersol (1980), עיקרה של תפיסת החיים כבעלי משמעות היא, אם כן, מחויבות למטרות. ראיית היחיד את חייו בהקשר המספק לו מערך משימות, השקפת חיים או מטרה, אותה הוא מגשים במסגרת חייו. עם זאת למטרות אלה תכנים ספציפיים, אותם מגדירות שמונת הקטגוריות.

De Vogler & Ebersol (1980) יוצאי דופן, בשלבם ראייה של משמעות החיים כמושג ייחודי עם התייחסות לתכנים ספציפיים מהם מורכבת משמעות זו, בדיקה אמפירית של תכנים אלה, והימנעות מגישה ערכית הקושרת בין סוג התכנים מעניקי המשמעות למידת המשמעות בחיים. תיאוריות אחרות השמות דגש על תכני המשמעות נוטות להיות דטרמיניסטיות, ורואות תפיסה של החיים כבעלי משמעות, כמתפתחת מהתחיבות להגדרה של משמעות פנימית אחת של החיים. דוגמה לתיאוריה כזו, המניחה אפריורית שהחיים הופכים לבעלי משמעות לאחר שהאדם הגיע למטרה מסוימת, שהוגדרה על ידי התיאוריה הספציפית, היא התיאוריה של Jung (1959) , הרואה את משמעות החיים כאינדיבידואציה והגעה להרמוניה בין כל חלקי האישיות.

על פי Jung (1959) נתון הפרט לאורך חייו בתהליך ההופך אותו לפרט שלם. זהו תהליך דיפרנציאציה, בו מפתח האדם את דפוס התכונות הייחודי לו, ואת יחסו האישי לתת המודע האישי והקולקטיבי שלו. לתהליך זה- פיתוח כל צדדיו של האדם לכלל קונפיגורציה ייחודית, והגעה להרמוניה בין האגו שלו לתת מודע שלו, קורא Jung אינדיבידואציה. התפתחות האישיות בתהליך האינדיבידואציה היא משמעות החיים. התפתחות האישיות לפי Jung , היא תהליך ההולך לקראת מטרה של פיתוח שווה של כל חלקי הנפש, היכולת לחיות בהרמוניה, למרות הסתירות הקיימות באישיות האדם, היא מטרת העל של החיים. אנשים יחושו שמטרת חייהם הושגה כאשר יהיו אינטגרטיביים לחלוטין ובהרמוניה מוחלטת עם עצמם. מטרת החיים המוצהרת אינה חייבת להיות השגה של אינדיבידואציה ואינטגרציה אישיותית. אדם יכול למצוא את משמעות חייו בדת, בעזרה לזולת או בחיים עצמם, אך רק כשיהיה הפרט מסוגל לקבל את הסתירה ההכרחית בחיים, יחוש שהשיג את מטרת חייו ויחווה חיים בעלי משמעות.

גישה נוספת, השמה דגש על תכני המשמעות, אך אינה רואה את משמעות החיים כנבדלת מהותית ממושגים אחרים של איכות חיים, היא גישתו של Maslow (1964), המדגיש בתיאוריה שפיתח שני מרכיבים של משמעות- מטרות ומחויבות. מטרת החיים, על פי Maslow , היא צמיחה והגעה להגשמה עצמית. פיתוח צרכים שהם מעבר לצרכים הראשוניים ומהווים צרכי הוויה (being) . כדי להגשים את עצמו, על האדם להיות מחויב למטרות ארוכות טווח, אותן מכנה Maslow (1964) ערכי הוויה. בקשרו בין משמעות החיים לאישיות, מתאם Maslow את האישיות המגשימה את עצמה. אישיות זו משוחררת ממחלה, ממלאת את צרכיה הבסיסיים, משתמשת ביכולותיה באופן חיובי ומונעת על ידי ערכי הוויה להם היא נאמנה. ערכים אלה ( ביניהם- אמת, יופי, טוב, שלמות) נתפסים על ידי Maslow כחיוניים לקיום האנושי.
הפרט מתחיל בהגשמת צרכים פזיולוגיים בסיסיים. אחר כך הוא ממלא צרכים המדורגים כגבוהים יותר על ידי Maslow (1964) כמו צורך בביטחון, אהבה והערכה. לאחר מילוי צרכים אלה מופיעה ההגשמה העצמית המלאה- מחויבות לערכי ההוויה, שאחד מהם הוא תפיסת החיים כבעלי משמעות. בשלב זה נוצרת זהות בין צרכי האדם לערכיו, ומושגי איכות החיים- הגשמה עצמית, שביעות רצון בחיים או תפיסת החיים כמשמעותיים, אינם נבדלים זה מזה.

ההגדרות הפסיכולוגיות השונות של משמעות החיים שהובאו לעיל, נבדלות זו מזו באופן התייחסותן לשלוש שאלות מרכזיות בנושא משמעות החיים:
1. האם משמעות החיים היא מושג התלוי באדם בלבד או גם בסביבתו או בנסיבות חייו?
2. האם תכני משמעות החיים ניתנים להגדרה, ואם כן מה הם?
3. האם משמעות החיים היא המשך למה שמספק ומעניק שביעות רצון בחיים בחיי יומיום, או שהיא מושג ייחודי ונבדל ממושגים דומים של איכות חיים?

מיון גישות פסיכולוגיות למשמעות החיים

המשותף לתיאוריות השונות העוסקות במשמעות החיים מבחינה פסיכולוגית היא הגדרתה כקשר בין מטרות האדם לאורח חייו ( Frankl 1970 ; Batista &Almond 1973 ; Klinger 1977 ) . למשמעות החיים חשיבות בתיאוריות אישיות המתייחסות לבני אדם כאל יצורים המונעים לא רק על ידי גורמי העבר, אלא גם, ואולי בעיקר, על ידי תוכניותיהם להווה ולעתיד ( Frankl 1970 ; Batista & Almond 1973 ) . בתיאוריות אלה נתפס האדם כיצור המציב לעצמו מטרות, ומנסה לתאם ביניהן לבין אורח החיים שלו. התאמה זו היא היוצרת את התחושה שהחיים משמעותיים.

משמעות החיים היא נושא מרכזי גם בתיאוריה של Klinger (1977), שהובאה לעיל. Klinger רואה את האדם כיצור הפועל לקראת מטרות אותן הוא תופס כבעלות ערך. השאלה העיקרית, בה דן Klinger היא למה מתכוון האדם באומרו שחייו הם בעלי משמעות. לדעתו כוונת הפרט, הטוען שחייו משמעותיים, לומר שהוא מעורב רגשית ביחסים בינאישיים, חוויות מיוחדות או עיסוקים הנראים לו חשובים. לעומת זאת, כאשר המטרות המוערכות על ידו ( יחסים בינאישיים, מותרות, יכולויות או חירויות) אינן נגישות עבור האדם, או כאשר איבדו מטרות אלה את כוחן ליצור בו רגש לאחר שהתרגל אליהן, רואה האדם את חייו כחסרי משמעות. לתופעה זו של חוסר משמעות התייחס גם Frankl (1970) שכינה אותה נוירוזה נואוגנית.

משמעות החיים היא מושג מרכזי גם בגישתם של Batista & Almond (1973) שכבר הושגה. לדעת Batista & Almond בעיית המשמעות היא הבעיה המרכזית איתה מתמודד האדם בבגרותו. לאחר שפתר את בעיית העצמי ויצר ראיית עצמי חיובית, עומד האדם מול בעיית החיים. פתרונה המוצלח, התאמה בין מטרות האדם לאורח חייו, יוצר תחושה שהחיים הם בעלי משמעות וראיית חיים חיובית.

למשמעות החיים חשיבות גם בתיאוריות שלא רואות במציאות משמעות בחיים את המטרה המרכזית של האדם. דבר זה נובע מכך, ששני האספקטים מהם מורכבת משמעות החיים, מטרות ומחויבות, נתפסים על ידי רבים כמאפיינים של הקיום האנושי. Maslow (1964) למשל, רואה את מטרת החיים כצמיחה והגעה להגשמה עצמית. אלה מתרחשים באמצעות פיתוח צרכים, שהם מעבר לצרכים הראשוניים, ומהווים צרכי הוויה, ומחויבות למטרות ארוכות טווח המכונות ערכי הוויה. תפיסת החיים כבעלי משמעות מהווה אחד מערכים אלה.

גם אצל Rogers (1961) אין משמעות החיים מושג מרכזי. מטרת החיים היא אותנטיות, המתבטאת בחוויה, ביטוי והגשמה של העצמי. אך עם זאת, זהו מושג חשוב, שכן, תפיסת החיים כבעלי משמעות מהווה תוצר לוואי של תהליך זה.

למשמעות החיים יש אם כן חשיבות פסיכולוגית בניתוח מניעי ההתנהגות (1970 Frankl ), בתפיסת האדם כיצור הפועל לקראת מטרות (Batista & Almond 1973; Klinger 1977 ), וכתוצר לוואי של השגת מטרות אחרות הנחשבות מרכזיות (Maslow 1964; Rogers 1961 ). חשיבות המושג נובעת מכך, שמשמעות החיים מתייחסת לתנאים ולמאפיינים אשר עבורם כדאי לחיות. כאמור, החל ניתוח פסיכולוגי זה מקבוצה מסוימת- אנשים ששרדו במחנות ריכוז, אך פיתוח תיאוריות נוספות, שהתייחסו למושג תוך הרחבת ההתייחסות לכלל בני האדם, מעיד על כך שגם בנסיבות חיים רגילות בוחר כנראה האדם, במודע או שלא במודע, בדברים למענם הוא חי.

למשמעות החיים יש חשיבות, אם אנו מניחים הנחות מסוימות, הנחות אלה הן, שהאדם שונה מיצורים אחרים בכך שאינו מחפש רק חיזוקים חיוביים, הפחתה של צרכים או שלווה הומאוסטטית, אלא גם זקוק למידה מסוימת של מתח, היא תולדה של קיום אתגר. החוויה של חיפוש אתגרים ניתנת לתרגום סמנטי למושג משמעות החיים.

Ruffin (1984) טוען שאם ההנחות שהועלו לעיל נכונות, מהווה משמעות החיים מושג מרכזי המאפיין את האדם כאדם. מושג זה קשור לאיכות החיים, כיוון שאם אדם זקוק למתח, הנובע מכך שהוא מציב מטרות ומנסה להגשימן, יהיו חייו בעלי איכות פחותה אם לא יהיה בהם מתח זה. אחת המטרות של הפסיכולוגיה היא להביא לשיפור איכות החיים. אם אכן מאופיינת איכות החיים על ידי רמה מסוימת של מתח, המכונה משמעות החיים, חשובה הבנת משמעות החיים, מרכיבה ומאפייניה כדי לפעול לשיפור איכות החיים.

תת מרכיב נוסף של פרספקטיבת הזמן העתידית של אדם הוא התובנה שהוא מגלה לגבי יחודו ולגבי האמת על עצמו. רוג'רס (1951) טוען, שלא ניתן לנבא התנהגות על-פי האקלים המשפחתי. על-פי חוויות חינוכיות או חברתיות, על-פי השפעות סביבתיות או תרבותיות, על-פי תולדות מחלות, על-פי תורשה וכו'. גורם החיזוי הטוב ביותר הוא שיעור ההבנה העצמית.

קורט לוין (1951) מגדיר את פרספקטיבת הזמן כ"מכלול השקפות היחיד לגבי עתידו הפסיכולוגי ועברו הפסיכולוגי כפי שזה קיים בזמן נתון". לוין מדגיש גם שהסביבה החברתית בה חי היחיד משפיעה על פרספקטיבת הזמן שלו.

קסטנבאום (1961) רואה בפרספקטיבת זמן מבנה פסיכולוגי המתווך בין הסיטואציה של כאן ועכשיו לבין האפשרות הכוללת של העבר העצמי, והעתיד העצמי. אדם שאיננו מסוגל לתת פשר לקיומו העכשווי בתוך מסגרת הכוללת את 'העצמי בעבר' ואת 'העצמי בעתיד' הינו, לדעתו, בעל חוש זהות מוגבל. ניתוחו מקשר את פרספקטיבת הזמן לא רק לזהות עצמית, אלא גם ליכולת לדחות סיפוקים או תגובות לגירויים מיידיים. הוא מדגיש, שפרספקטיבת זמן מהווה אלטרנטיבה לפעולה אימפולסיבית. השקפה זו מבטאת, למעשה, עיקרון חשוב של התיאוריות הפסיכואנליטיות והניאופסיכואנליטיות הרואות ביכולת לתכנן ולצפות אירועים בעתיד את אחד האספקטים המשמעותיים ביותר של התפתחות האני ( לנדאו, 1973).

פרספקטיבת הזמן העתידית של אדם, איננה רק פונקציה של עצמו כנפרד מסביבתו. היא כוללת גם את תחושת היכולת להביא תועלת (Self Transcendence). "כאשר אדם פועל רק לטובתו האישית, הוא בוגד באופיו האנושי" (פאברי, 1968). "הפשר האמיתי של החיים נמצא בעולם, ולאו דווקא בתוך האדם ובתוך נפשו. הגשמת הפשר הפוטנציאלי של החיים אין משמעותו הגשמת עצמו דווקא. כלומר, הגשמה עצמית לא תושג אם תהיה תכלית לעצמה, אלא רק תוצאת לוואי של עילוי עצמו, חריגה מעצמו, מעבר לעצמו. השאילות "מי אני?" ו"מהן מטרותיי?" עוברות גלגול, ונהפכות לשאילות: "מי עלי להיות?" "מה יכולתי?", "ואיך יכול אני לשפר את החיים ולא רק להתאים את עצמי אליהם?".

ד. מחקרים בנושא משמעות החיים

לוקאס (1977) מצאה כי אנשים הופכים לנרקומנים עקב שתי סיבות עיקריות: סבל ושיעמום. הם רוצים לשכוח ממכת-גורל, שלא ניתן להימלט ממנה, או למלא ריקנות פנימית, שהפכה בלתי-נסבלת. לדעתה, ישנם, כמובן, גם גורמים משניים לנטילת סמים, כמו למשל, סקרנות, התנגדות לאוטוריטה, לחץ חברתי או סתם בורות. אך כל אלה באים לידי ביטוי רק כאשר הסיבה הראשונית קיימת.

ג'מס סטיב קראמבו והאחות מרי רפאל וריימונד ר' שרייבר מדדו את השאיפה למשמעות ומצאו את התוצאות הגבוהות ביותר בקרב אוכלוסיות מצליחות של בעלי מקצועות חופשיים ואנשי עסקים, ולהיפך- העדר משמעות ותכלית מעיד על שיבושים בהסתגלות הריגושית ( פרנקל 1978).

דיאנה ד' יאנג מאוניברסיטת קליפורניה מוכיחה במבחנים ובמחקר סטטיסטי, כי אנשים צעירים סובלים מן הריק הקיומי יותר מן הקשישים. ולא זו בלבד אלא מאחר שבין הצעירים בולטת יותר דעיכת המסורות, עולה מתוך ממצא זה, כי התפוררות של מסורות היא מן הגורמים העיקריים לריק הקיומי ( פרנקל 1978).

דברים אלה עולים בקנה אחד גם עם דברי קרול מרשל מן המרכז לבריאות הנפש בבל-ויו, ושינגטון, ש"אפיין את הרגשתם של בני שלושים ומטה המבקשים עזרה מתוך הרגשה של העדר תכלית ( פרנקל 1978) (American Psychological association monitor 1976).

מחקרם של ס' ראטוצ'וניל וא' פלאנובה מנהל המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברנו צכסלובקיה, הביא ראיות לכך "שהשאיפה למשמעות היא צורך ספציפי, שאינו מוצא את ביטויו בצרכים אחרים ופחות או יותר הוא מצוי בכל בני האדם.
הרלוונטיות של תסכול הצורך הזה הוכחה גם בחומר שנאסף לגבי חולים נאורוטים ודפרסיביים. בכמה מקרים נודע לתסכולה של השאיפה למשמעות תפקיד רלוונטי כגורם סיבתי לראשות התהוותה של נאורוזה או של ניסיון התאבדות (פרנקל 1978).

סקר שפורסם מטעם המועצה האמריקאית לחינוך, מצא כי בין 117.509 סטודנטים שנסרקו, הייתה המטרה הגבוהה ביותר- ואליה נשאו נפשם 98.1% "פיתוח תורת חיים בת משמעות". (פרנקל 1978).

סקר אחר של 7948 סטודנטים ב-48 קולג'ים נעשה על ידי אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בחסות המכון הלאומי לבריאות הנפש, מתוך אלה אמרו רק 16% כי מטרתם הראשונה היא 'להרוויח הרבה כסף', ואילו 78% ציינו כי מטרתם היא 'למצוא תכלית למשמעות לחיים'. (פרנקל 1978).

בטי לו פאדלפורד ייחדה דיסרטציה לנושא של "השפעת הרקע האתני, המין ודמות האב על מערכות היחסים בין המעורבות בסמים לבין התכלית בחיים" ( האוניברסיטה הבין לאומית של ארה"ב, סאן דייגו, ינואר 1973). מתוך הנתונים שנאספו במחקרה על 416 סטודנטים "לא נמצאה אפשרות לקבוע הבדלים בני משמעות בשיעור המעורבות בסמים לגבי סטודנטים בעלי דמות אב חלשה לעומת סטודנטים בעלי דמות אב חזקה, אולם בלא ספק נמצאה מערכת יחסים בת משמעות בין המעורבות בסמים לבין תכלית החיים <0.001 P : =23: R
התברר שהמדד הממוצע של המעורבות בסמים לגבי סטודנטים בעלי תכלית נמוכה בחיים (8.90) היא שונה במידה בת משמעות מן המדד הממוצע של המעורבות בסמים לגבי סטודנטים בעלי תכלית גבוהה בחיים (4.25) (פרנקל 1978).

סקר של 455 סטודנטים באזור סאן דייגו, שנערך בידי ג'אד ואחרים למען הועדה הלאומית לעניין השימוש לרע במריחואנה ובסמים, העלה כי המשתמשים במריחואנה ובסמים מתעתעי חושים העידו, כי הם מוטרדים וסובלים מהעדר משמעות בחיים יותר מאלה שאינם משתמשים בהם (פרנקל 1978).

מחקר שנערך על ידי מיריין ואחרים נמצא, כי שימוש מרובה בסמים עולה בד בבד עם החיפוש אחר חוויות בנות משמעות ועם צמצומה של פעילות המכוונת למטרה (פרנקל 1978).

לין סקר ב- 1968 700 סטודנטים באוניברסיטת ויסקונסין, מילווקי, ודווח שהמשתמשים במריחואנה מוטרדים יותר מן הלא משתמשים בעניין משמעות החיים. (פרנקל 1978).

שין ופכטמן מצאו, כי סטודנטים שהיו מעשנים בסדירות מריחואנה במשך פרק זמן של ששה חודשים, הגיעו במבחן קראמבו לקביעת התכלית בחיים (PIL) לתוצאה נמוכה יותר במידה ניכרת מזו שהגיעו אליה הלא משתמשים (פרנקל 1978).

אנמארי פון פורסטמאיר הראתה בדיסרציה כי 18 מתוך 20 בני אדם מכורים לאלכוהול רואים את קיומם מחוסר משמעות ונטול תכלית ( האוניברסיטה הבין-לאומית של ארה"ב 1970) (פרנקל 1978).
ה. סיכום
אנשי רוח מדע ומחקר בין אם בדקו את מושג משמעות החיים, בין אם ניתחו את מרכיביו, בין אם ראו בו כמושג נבדל ממושגים אחרים של איכות החיים, בין אם ראו אותו כתלוי בנסיבות אחרות, כולם ראו בו חשיבות לחיים ואיכותם.
משמעות החיים מהווה ציר מרכזי למציאות המתהווה.
כאשר אדם מוצא את המשמעות לחייו, את הסיבה שבזכותה הוא מונע ופועל, אזי חוויותיו הנעימות והפחות נעימות, לרבות הסבל, זוכות למשמעות גם הן, ועשויות להוות מנוף לצמיחה ומימוש עצמי.
וכפי שמצהיר ויקטור פרנקל ( 1962) כי הלוגותראפיה היא חינוך לאחריות, וביכולתו של כל אדם לשנות את דרכו, התנהגותו וגישתו לחייו. ועוד מוסיף כי הסבל והקשיים בחיים מהווים הזדמנות לשינוי, לעזיבת דפוסי קבלת ההחלטות והתנהגות ישנים, כדי לקבל החלטות טובות יותר לעתיד.
תפקידו של המטפל לעזור לפרט להחזיר את האחריות לחייו, לעזור לו למצוא משמעות לחייו, ולעזור לו למצוא פרשנות מתאימה לחוויות שחווה וחווה.

מודל תהליך הלמידה

בהסתמך על ראיית משמעות החיים בעיני חוקרים לרבות ויקטור פרנקל שהוצגו, מוצאת החוקרת חשיבות עליונה למציאת משמעות לחיי הפרט. מציאת משמעות עשויה:
 למנוע סבל פיזי, רגשי ורוחני אישי.
 לעזור בצמיחה ובמימוש הפוטנציאל אישי.
 למצוא משמעות חברתית וליצור חברה בריאה תומכת וצומחת.

בשל כך, פיתחה החוקרת תוכנית למידה שבה מועברים תכנים שבאמצעותם יכול הפרט להשליכם ולהמירם לחייו הפרטיים ולמצוא בעזרתם משמעות לחייו.

עיקר הלמידה היא בהגברת המודעות העצמית של הפרט את עצמו ( באמצעים רציונליים ושאינם רציונליים (שיפורטו בהמשך)), ובכך תהיה לפרט אפשרות לבחור בחירות טובות יותר ולכוון את החיים בכוונים רצויים יותר.

התכנים מועברים בקבוצות המורכבות מבוגרים בני-20 ומעלה.
משך המפגשים משתנה ואינו קבוע ( נע בין 14 מפגשים ל-45 מפגשים לקבוצה).
משכו של כל מפגש נע בין שעתיים לשלוש.


מודעות עצמית מהי?

מודעות עצמית היא התבוננות פנימית, היא ערנות לתהליכי התודעה, היא מודעות מפוכחת, היא שימת לב מתמדת למה שאנו עושים, חושבים ומרגישים.
התובנה מתפתחת ומשתכללת באמצעות הסתכלות מודעת, בלתי-תגובתית באירועים ובתהליכים הפיסיים והנפשיים בעת התרחשותם.

המודעות העצמית תורמת לקידום התובנה, אך גם לשיפור איכות החיים היומיומית. רובו של הסבל מעשה ידי אדם נובע פחות מרשע זדוני, מבורות, רשלנות, פזיזות והעדר שליטה עצמית. רגע של ערנות עשוי במקרים רבים, למנוע אומללות מתמשכת.

עם התקדמות בעיסוק המודעות העצמית הפרט מגיע לריחוק מסוים לגבי מה שלפני-כן שימש גירוי לתגובה מיידית- במחשבה, במילים או במעשה. כך עולה תחושת המוגנות מפני השפעתם של דברים טריוויאלים, ומתעצמת תחושת השלווה והרוגע.

מודעות עצמית מגבירה את העיסוק בהווה וכך עוזרת למנוע בזבוז אנרגיה מנטלית על עיסוק שווא בעבר ובעתיד.

פונקציה חיובית נוספת של מודעות עצמית היא בהעלאה מהתת מודע מחשבות ורעיונות "מודחקים", בלתי שלמים, מבולבלים ומקוטעים, שרבים כל-כך מהם חולפים במוח מידי יום. אף על פי שהם שקועים בתת- מודע, הם משפיעים על אופיו ונטיותיו של הפרט, הם גודשים את הנפש ופוגעים בבהירותה וגמישותה.
המודעות העצמית עוזרת ב"ניקוי הראש" ובשיפור התפקוד הרוחני .

הפרקטיקה של מודעות עצמית מתכוונת לשיפור לראיית דברים בלא ההשפעה המגבילה והמעוותת של שיפוטים מורגלים.
מודעות עוזרת לחלץ את "העובדות הגולמיות" מפירושיהן השזורים תמיד בעמדות ובאמונות קודמות.

ההרגל השיטתי של התבוננות בנפש על ידי שימת לב לכל צעד בתהליך מנטלי, על ידי הסתכלות במחשבות בעת התהוותן, ייתן מידע מהימן על פעולת הנפש, על מנגנון החושים והתשוקות, ויבהיר את המניעים, הדעות הקדומות, אמונות והיבטים אחרים של חיי הפרט.
מידע זה הוא תנאי הכרחי ליכולת לשלוט בנפש (ערן 1993).

וכפי שאומר דקארט: מודעות היא מצב שבו צופה האדם ברגע נתון אל תוך עצמו וחלק ממנו מתכוון לכך ( בידרמן 1980).

"האדם הוא סובייקט, הוויה שמחוננת בפנימיות משל עצמה, שכל תכונותיה, העדפותיה וקווי האופי שלה שייכים באופן ישיר וברור לה, מצויים בתוכה, נובעים ממנה ומוגדרים על ידי עצמה. ההכרה של האדם את עצמו לא מתבצעת באמצעות מתווך חיצוני כלשהו אלא באופן ישיר ומיידי בפנימיותו של האדם המכיר" ( בידרמן 1980).

מודעות עצמית אצל דקארט מוגבלת, מפני שהיא מגלה בסופו של תהליך שגם 'בפנים' קיים הכרח בלתי ניתן לערעור של מחשבות שאין אנו יכולים שלא תהינה לנו. האני החושב משמש כצנזור על הפעילות הרפלקסיבית של המודעות העצמית ( בידרמן 1980).

קאנט אומר כי פעולת ההכרה היא "המשקפיים" ההכרחיים שדרכם ורק דרכם אנו תופסים ומבינים את המציאות ( בידרמן 1980).

לפי סארטר "בפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית" הדגש של החקירה הוא על הבחירות שביצענו, שדרכן הקנינו לעצמנו את זהותנו- העצמית, ולא על תהליכים ומצבים פסיכולוגיים סמויים מן העין שעיצבו את אישיותנו ( כפי שטוען פרויד). מה שפרויד מתאר כשלבי התפתחות בעיצוב אשיותו של האדם, שדרכם נבנה האני, סארטר מתאר כרגעי חיים מכריעים, שבהם אנחנו בוחרים לנו דימוי-עצמי מסויים על פי מה שהסביבה גורמת לנו לחשוב על עצמנו, הדימוי הזה הוא כל מה שמונח ביסוד הזהות העצמית שלנו ( לוריא 2001).

כוון שזהות עצמית אינה נקבעת בתוקף מה שמשמעותי לנו בעצם חיינו, אלא להפך, היא הקובעת את מה שהופך לבעל משמעות עבורנו בחיינו. ולכן פתוחה בפנינו תמיד האפשרות להמיר את זהותנו- העצמית באחרת, ולקבוע משמעות אישית אחרת למה שצפון בחיינו, תמיד ניתן להחליף את תפיסתנו את עצמנו, בתפיסה אחרת ובדרך זו לאמץ לנו זהות עצמית אחרת, שתעניק משמעות אישית שונה לחיינו ( לוריא 2001).


השאלה, האם זהות-עצמית נקבעת על יסוד מה שמשמעותי לנו בחיינו, או שהיא קובעת את מה שמשמעותי לנו בחיינו, היא שאלה מכרעת לגבי תקפותה של השקפת עולמו האקזיסטנציאליסטית של סארטר, ששמה את החירות במרכז חיינו. לפי תפיסתו אם זהותנו-העצמית נקבעת על יסוד מה שמשמעותי לנו, איננו מבטאים את חירותנו. אם, לעומת זאת, אנחנו קובעים אותה באופן חופשי, ורק לאחר מכן היא קובעת את מה שמשמעותי לנו בחיינו, אנחנו מבטאים את עצמנו כבעלי חירות מלאה. כך או כך, המושג של זהות-עצמית מגלם את האופן שבו אנחנו תופסים את חיינו, על מה שצפון בהם וצפוי לקרות להם, כבעלי משמעות אישית עבורנו. יהיה המקור לעיצוב זהותנו-העצמית אשר יהיה, ויהא תוקפה אשר יהא, בתור מושג של זהות אנושית, הנתון לסמכותו השיפוטית הבלעדית של בעל הזהות עצמו, המושג של זהות עצמית הוא מושג מודרני של זהות. ( לוריא 2001).

אם כן, המודעות העצמית היא היכולת להתבונן בפנימיותו של הפרט, ובכך מאפשרת לו לגלות ולאבחן את מקורות העוצמה ומקורות החולשה שלו, היא מאפשרת לו לגלות את המשמעויות שנותן לחייו, ולבחור את אלה שברצונות לשנות ולתקן.
משום כך, על הפרט לחזק את יכולת המודעות העצמית שלו.

ב.מודל תכנית הלמידה
החוקרת פיתחה תכנית למידה שבו הפרט מחזק את המודעות העצמית שלו, ובתהליך הבחינות האישיות לומד כיצד לאבחן ולטפל בעצמו.

תכנית הלמידה מורכבת משלושה פרקים עיקריים:
1. הנחות יסוד .
2. כלי האבחון.
3. כלי הטיפול.

1. הנחות היסוד או חוקי הנפש
בתכנית הלמידה נבחרו חמש הנחות יסוד המהוות את הבסיס לתכנית, והמהוות תפישות עולם ואמונות שעצם הפנמתם תסלול את הדרך למציאת משמעות החיים ותגביר היכולת להתמודד עם סבל.

"הפרט בוחר את מחשבותיו , רגשותיו, ותגובותיו".

תכונת הסיבתיות הקלאסית מתארת מצב שעל פיו לכל מצב פיזיקלי נתון יש תוצאה הכרחית אחת ויחידה, לפיכך, אם אירוע מסוים התרחש בפועל, אזי הוא נובע בהכרח מתוך איזו סיבה פיזיקלית שקדמה לו.

גלילאו ודקארט תיארו את העולם כמכונה מושלמת הנשלטת על ידי חוקים מתמטיים מדויקים, ניוטון השלים את המלאכה בתורת המכניקה שהגה, ששלטה ללא עוררין עד ראשית המאה ה-20.
דקארט אומר שהטבע הוא חומרי כולו ( ובכללו גופיהם ומוחותיהם של בני האדם) הוא מכונה אחת גדולה, הפועלת על פי חוקים מדויקים וקבועים מראש. בעקבות דקארט הלכו רבים מהמדענים והפילוסופים של התקופה המודרנית. עבורם, גם הטבע בכללותו וגם מערכות מסוימות בו כמו החברה האנושית או האדם, אינם אלא אוסף של חלקים חומריים, המניעים זה את זה על פי חוקים קבועים מראש. תפקיד המדען ( ובתפיסה המודרנית, גם הפילוסוף או ההוגה החברתי אמור להיות מדען) היא לזהות את חוקי הפעולה של המכונה.

המדע המכני ניסה לתאר את תופעות הטבע כמו מכונה חומרית אחת גדולה, העולם עשוי מחלקיקי חומר זעירים, והחלקיקים הללו דוחפים ומושכים זה את זה על פי חוקים קבועים מראש, שהם חוקי המכניקה של ניוטון שהתגלו במאה השבע-עשרה.

תורת הקוונטים מוותרת על מושג המציאות הפיזיקלית האובייקטיבית, ובמקומו היא מציעה תמונה של עולם שאינו מוגדר בפני עצמו, אלא תלוי בצופה האנושי ובפעולותיו.
בראייה זו, האדם אינו עוד מתבונן חיצוני במציאות שטבעה ומהלכה קבועים מראש, כעת הוא ממלא תפקיד של שחקן ומשתתף, כאשר הפעולות והצרכים שלו קובעים מהו תיאור העולם הנכון עבורו בכל רגע.
רעיונות כאלה פיתח הפיזיקאי הדני נילס בוהר (Bohr), שניהל שנים ארוכות ויכוח עם אינשטיין בעניין זה. על פי בוהר, תורת הקוונטים מבטאת עקרון של "השלמתיות", דרכי תיאור שונות וסותרות של העולם יכולות להיות נכונות בבת אחת, כל אחת בהקשר המעשי המתאים לה, כאשר הן משלימות זו את זו לאמונת מציאות כוללת ששום תיאור יחיד לא יתפוס אותה בשלמותה.

הקרבה האפשרית בין רעיונות מערביים שהתפתחו סביב תורת הקוונטים לבין דרכי חשיבה שמקורן בתרבויות המזרח, כבר זכתה להתייחסות במהלך המאה העשרים. כמה מהפיזיקאים החשובים שהשתתפו בפיתוח תורת הקוונטים התעניינו בתורות פילוסופיות ומיסטיות שהתפתחו בהודו ובסין. בין הבולטים בניהם היו חתני פרס נובל ארווין שרדינגר, שייחס חשיבות עצומה לתורתו של הפילוסוף והמיסטיקאי ההודי שאנקרה. וולפנגנג פאולי, שניסה למצוא בתורות מיסטיות הודיות דרך לשלב בין תורת הקוונטים לפסיכולוגיה, ואף שיתף פעולה עם הפסיכולוג קרל יונג בניסיון למצוא הסבר לתופעות על-טבעיות. גם בוהר ראה את רעיון ההשתלמויות שלו כמשהו דומה ליחס בין שני העקרונות המנוגדים של יין ויאנג במסורת הסינית.

משנות השבעים ואילך, ההתעניינות בתורת הקוונטים לבין מסורות מזרחיות הלכה וגברה. הביטוי הראשון שלה היה פרסום ספרו הידוע של פרטיוף קאפרה "הטאו של הפיזיקה", בהשפעתם התקיימו גם מפגשים ודיאלוגים בין פיזיקאים ידועים לבין הוגים בולטים מהמסורות המזרחיות, כמו למשל סדרת מפגשים בין הפיזיקאי האמריקני נילס בוהם לבין המיסטיקאי ההודי ג'ידו קירשנמורטי. הספרים והמפגשים, ניסו למצוא נקודות קרבה בין הפיזיקה המודרנית לבין התורות המזרחיות.

אטלן (1994) השתמש בדימוי מעניין בעניין זה, שמשחק השחמט איננו יותר "נכון" ממשחק הכדורסל, אלה שני משחקים שונים, ואין טעם לנסות למצוא איזה שהוא "משחק על" שייתן לנו בבת אחת גם את חוקי השחמט וגם את חוקי הכדורסל.
התיאוריות המדעיות וההשקפות המיסטיות אמנם מנוסחות במונחים שונים וזרים, ולכאורה הן סותרות זו את זו, אבל דווקא משום כך הן יכולות להשלים זו את זו, כאשר כל אחת מהן יכולה להתמודד עם צרכים אנושיים שהאחת אינה מספקת. השיטה המיסטית מעניקה משמעות ותכלית לחיי האדם ולפעולותיו. ולכן הן יכולות להתמודד עם שאלות בתחום האישי, שהשיטה המדעית איננה נותנת להן מענה.

במילים אחרות, הגישה ההשלמתית מוותרת מראש על תשובה לשאלה מי "באמת" צודק, המדע או המיסטיקה, ורואה אותה כשאלה חסרת משמעות כמו השאלה אם בתורת הקוונטים האלקטרון הוא "באמת" חלקיק או גל. מכאן מתאפשר סוג חדש של חופש בחירה, שבו לא צריך להיות כבול לתיאור אחד ויחיד של העולם שאמור להיות תקף בכל מקום ובכל מצב, אלא אפשר להשתמש בכל רגע בתיאור העולם המתאים לצרכים הממשיים שלנו.

החוקרת מתייחסת לשתי התיאוריות( של ניוטון והקוונטים) כאחת. מצד אחד יש חוקים אוניברסליים קבועים ומוכתבים מראש, ומצד שני ההתייחסות והבנת החוקים הללו הנה סובייקטיבית וניתנת לפרשנויות ומדידות אינסופיות.

בפסיכואנליזה אקזיסטנציאלית הדגש של החקירה הוא על הבחירות שביצענו, שדרכן הקנינו לעצמנו את זהותנו-העצמית. לא על תהליכים ומצבים פסיכולוגיים סמויים מן העין שעיצבו את אישיותנו (עפ"י פרויד). מה שפרויד מתאר כשלבי התפתחות בעצוב אישיותו של האדם, שדרכם נבנה האני, סארטר מתאר כרגעי חיים מכריעים, שבהם אנחנו בוחרים לנו דימוי-עצמי מסוים על-פי מה שהסביבה גורמת לנו לחשוב על עצמנו. הדימוי הזה הוא כל מה שמונח ביסוד הזהות-העצמית שלנו. לרוב, הוא מגלם את שיפוטו של הזולת עלינו ואת ערכיו( או את הערכים שהוא מייחס לנו), במיוחד את שיפוטם של הורינו. קיימת תמיד אפשרות לקבל את שיפוטו של הזולת או לדחותו. יש לנו חופש מלא בכך. הקושי הוא, שבפועל, כוחם של ההורים והשפעתם עלינו כה עזים, שרובנו לא עומדים בלחצים ובפיתויים המופעלים עלינו. אנחנו מסגלים לנו את נקודת-המבט של ההורים עלינו, על תפיסת הערכים הגלומה בה, בתור דימוי עצמי המקנה לו אשליה, שהננו בעלי זהות-עצמית המגלמת בתוכה את טבענו ואישיותנו. ( לוריא 2001).

סארטר טוען שכל אחד מאמץ לו זהות-עצמית. בלעדיה לא ניתן לייחס משמעות לחיים, ובלא זאת לא ניתן לחיות. עוד טוען בנוגע לזהות-העצמית שני דברים עקרוניים:
1. שאין היא בבחינת עצם ( רוחני או טבעי), אלא מעין מצבור של אופני התייחסות שלנו לחיינו ולמה שצפון בהם, הכולל בו פעולות, השקפת עולם, ערכים, דימויים, רגשות ומחשבות שעולים בנו ושיש לנו על עצמנו, על חיינו ועל החיים בכללותם- מצבור שמגלם את המשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו ושהוא פועל-יוצא של בחירה חופשית.
2. שזהות זו אינה נובעת ממשהו בתוכנו. אנחנו מאמצים אותה בתוקף בחירות שונות, שאנחנו בוחרים במרוצת חיינו, כדי להעניק דרכן משמעות לחיינו. יתר-על-כן, סארטר סבור שבלא לאמץ לנו זהות-עצמית נבצר מאתנו לייחס משמעות לחיינו ולמה שקורה בהם, ובלא להקנות משמעות לחיינו לא ניתן לחיות. ( לוריא 2001).

סארטר( לוריא 2001) מציג ארבע קביעות בנושא המשמעות :
1. משמעות חיינו עולה מתוך הזהות-העצמית שלנו. כוון שלכל אחד מאתנו זהות-עצמית שונה, כל אחד מאתנו מייחס משמעות שונה לחייו ודרכם לחיים ככלל.
2. את משמעות חיינו האישית איננו מוצאים או מגלים מתוך הזהות-העצמית שלנו, אלא להפך. אנחנו ממציאים משמעות לחיינו כאשר אנחנו קובעים, בוחרים, מאמצים או בודים לנו זהות-עצמית.
3. לא ניתן להימנע מהצורך להמציא משמעות לחיינו על-ידי אימוצה של זהות-עצמית כלשהי, וגם לא ניתן להסתפק לגמרי במשמעות החיים שמומצאת בדרך זו.
4. היכולת והצורך להמציא משמעות לחיינו בדרך זו נובעת מעצם חיינו, שהם אופן קיום מודע של בעלי חירות מוחלטת.

סארטר טוען ( לוריא 2001) שקשה לנו לקבל את העובדה שהמשמעות של מה שקורה וצפון בחיים אינה מונחת בעובדות החיים, אלא באופן התייחסותינו אליהן. היינו רוצים לתלות את המשמעות שאנחנו מייחסים לעובדות החיים במשהו אחר, חיצוני, ולא בנו עצמנו. היינו רוצים לחשוב שיש להן משמעות כשלעצמן. גישה כזו מוליכה אותנו להתנכר לחירותנו. התנכרות לחירות יכולה ללבוש צורות שונות של מה שסארטר מכנה "אמונה רעה", שהיא מעין הונאה-עצמית. דרכה אנחנו משלים את עצמנו, שלא אנחנו קובעים את המשמעות של חיינו, אלא שהיא נתונה מתוך הנסיבות עצמן, או מטבענו. כל זאת כדי לא להכיר בכך שהיא תלויה באופן שבו אנחנו בוחרים להשקיף על חיינו וכדי לא ליטול אחריות על האופן שבו בחרנו לחיות אותם ולייחס להם משמעות.

סארטר מונה שלושה גורמים שמביאים אותנו להתנכר לחירותנו:
1. הצורך שלנו להאמין בקיומם של ערכים אובייקטיבים, שמהם עולה חשיבותו ומשמעותו של המצב בו אנחנו נתונים. המושג של ערך, הוא טוען, הוא מושג הנוגע למשמעות של מצב שהיא בעלת תוקף אובייקטיבי. ערך הוא המשמעות שאלוהים מייחס לעובדה. לדעתו, מושג זה מכיל בתוכו סתירה פנימית. היינו רוצים שיהיו ערכים בעלי תוקף אובייקטיבי, כדי שלא נצטרך להכריע בדברים רק על יסוד חירותנו לבחור את מה שמשמעותי לנו. אבל אין ערכים כאלה, וגם לא יכולים להיות.
2. הגורם השני להתנכרותם של בני-אדם לחירותם הוא קיומן של פרקטיקות חברתיות ונורמות התנהגות תרבותיות, המגלמות בתוכן ערכי התנהגות רצויה. קיימים בכל חברה דפוסי התנהגות מקובלים ומחייבים, כמו אלה הקובעים מהו מלצר, מהו סטודנט, מהו גבר, מהו מורה, וכיוצא באלה. אנחנו מתנהגים בהתאם לנורמות המקובלות בחברה, תוך התעלמות מן העובדה שזו הכרעה שלנו להתנהג לפיהן או לא. אמנם, החברה מספקת לנו סדרה של פרקטיקות ונורמות התנהגות שלפיהן עלינו לכונן את חיינו. אולם כל מה שעומד מאחורי אורחות-החיים הללו הוא שיפוטו של הזולת על מה שנדרש והבחירה שלנו להתנהג לפי שיפוטו של הזולת. אבל אם ליטול חלק בנורמות התנהגות מסויימת ובדרך זו להופכה לפעילות משמעותית לנו, או ליטול בה חלק. דבר זה תלוי בנו ובאופן שבו אנחנו בוחרים להשקיף עליה ועל עצמנו.
מכאן החשיבות שסארטר מייחס למודעות-העצמית שלנו על האופן שבו הזולת תופס אותנו כמי שמתנהג בצורה ראויה או לא. כאשר אני מתבייש בכך שהצצתי מבעד לחור המנעול לדירתו של השכן, אני תופס את עצמי כפי שמישהו אחר היה משקיף עלי, כאדם בעל נורמות פגומות. בהרגישי בושה, אני יוצר בי שיפוט עצמי הנכנע לאופן שבו אני חווה את שיפוטו של הזולת עלי. אבל אם אכנע לשיפוט הזה או לא- דבר זה מותנה בי.
3. הגורם השלישי הוא השקפתנו המוטעית על טבע האדם. אנחנו נוטים לרמות את עצמנו ולהניח שיש לנו טבע מסוים, שממנו נובעת המשמעות שיש למצב-העניינים שבו אנחנו נתונים, ולא שהטבע הזה הוא אופן קיום בלתי רפלקסיבי שדרכו בחרנו לייחס למצב משמעות. בפחד לדוגמה, אנחנו מייחסים משמעות ( מפחידה) למצב שבו אנחנו נתונים, ומשלים את עצמנו שהפחד נובע מטבעו של המצב או מטבענו. במקרה הראשון אנחנו מייחסים למצב משמעות של 'מצב מפחיד', שראוי לנו, לכן, לפחד ממנו. במקרה השני אנחנו תופסים את המצב כמצב מפחיד בגלל טבענו המפוחד. סארטר פוסל את שתי האפשרויות ומגדיר אותן כאופני התייחסות תודעתיים המגלמים 'הונאה עצמית' ו'רצינות'. הפחד הוא רק אופן התייחסות (בלתי-רפלקסיבי) שבחרנו על-מנת לייחס משמעות מפחידה למצב שבו אנחנו נתונים. אנחנו משלים את עצמנו, שהטבע קובע את המשמעות של המצב עבורנו. בפועל, ההתייחסות למצב בדרך זו או אחרת נתונה לבחירתנו. בכל מקרה, תמיד ישנה האפשרות לנסות ולהתגבר על הפחד או להיכנע לו.

הכרה במעמדה המוחלט של החירות האנושית מעלה בעיה אתית מרכזית: כיצד לחיות בלא להתנכר לחירות לקבוע את משמעותם של החיים. לפי מה שעולה מדבריו של סארטר מה שנדרש הוא סדרה של פעולות רוחניות משחררות: השתחררות מקיומם של ערכים אובייקטיבים, השתחררות מהעול של נורמות חברתיות הבנויות על שיפוטם של אחרים, השתחררות מהרגשות שתוקפים אותנו נוכח מצבי חיים מאיימים, ועוד. ההשתחררות אינה מותנית בעשייה אחרת, אלא בגיבוש עמדת ההתייחסות, שלפיה אנחנו חופשיים להקנות משמעות לעובדות כפי שרק נרצה. השתחררות זו היא השתחררות מן ההונאה-העצמית שלפיה המשמעות של הדברים אינה מותנית בעמדת התייחסות אליהם. זו השתחררות מכל מה שמונע מעצמנו להכיר במפורש בחירותנו להמציא את משמעות חיינו.

כיוון שאנחנו בעלי חירות, עולה תמיהה: למה יש לנו נטייה להתכחש לחירותנו דרך עמדת התייחסות שיש בה הונאה-עצמית, או באימוצה של עמדת התייחסות 'רצינית' כלפי עובדות החיים? תשובתו של סארטר היא, שיש משהו בעייתי בחירות האנושית. עמדות התייחסות לחיים המכוונות להתכחש לחירות נובעות מחרדה בסיסית המלווה את קיומנו. החרדה עולה מהכרתנו בחירות הנתונה לנו לקבוע את משמעות חיינו. מה שמחריד אותנו הוא, שבהיותנו בעלי חירות מלאה לקבוע את משמעות חיינו, ועימם את המשמעות של מה שקורה בהם, האחריות למשמעות שאנחנו מייחסים לחיים מוטלת כולה על כתפינו. אין לנו על מה ועל מי לסמוך בעניין זה, אלא רק על עצמנו. כלפי המשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו, אנחנו מצויים באותה עמדת התייחסות שלפי האמונה הדתית ישנה לאלוהים כלפי העולם בבוראו את הטבע ובקובעו לבני-אדם את תכלית חייהם. אלא שבניגוד לבריאה היינו רוצים להעניק משמעות לחיינו ולמה שקורה בהם, שתהיה בעלת תוקף אובייקטיבי. היינו רוצים לעמוד כלפי חיינו באותו היחס שאלוהים אמור לעמוד בו כלפי העולם, ושלפיו מה שמשמעותי לאלוהים הוא בעל ערך מוחלט, שצריך לקבלו ולברך עליו. לטענת סארטר, רעיון זה בא לידי ביטוי גם בדיבור החילוני על ערכים אנושיים אוניברסליים בעלי תוקף אובייקטיבי. בשני המקרים הרעיון אינו הגיוני. הן המושג של רצון אלוהי והן המושג של ערך אובייקטיבי הם מושגים של משמעות המומצאת באופן חופשי, אבל מתקיימת ללא כל זיקה לממציאה, כמו תהליך טבעי, מטרתן של אמונות רעות כאלה היא לסכל את החרדה המלווה את חיינו. החרדה נובעת מהכרתנו, שהמשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו ולמצבי החיים שבהם אנחנו נתונים מותנית רק בנו. אנחנו מודעים לכך, שאין לנו על מי ועל מה לסמוך בעניין זה, אלא על עצמנו, ושעל כן, האחריות למשמעות שאנחנו מייחסים למה שקורה בחיינו מונחת כולה עלינו. בו-בזמן אנחנו יודעים, שכל התייחסותנו לחיינו, המקנה להם את משמעותם, עשויה להשתנות בכל רגע, שהמשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו מונחת כולה על בלימה, ללא ביסוס וללא הצדקה, כך שהכל יכול תמיד להתהפך. מחר נחליט שטעינו, מחרתיים מה שכעת בעל משמעות עבורנו יחדל מלהיות משמעותי לנו. החרדה חושפת בפנינו את משמעות החיים כחירות מוחלטת לקבוע את משמעותם. זו גם הבעיה הקיומית שבפניה אנחנו ניצבים תדיר. האחריות לקביעת משמעות החיים, שעולה מן החירות המוחלטת, מעוררת בנו חרדה ורצון להשתחרר ממה שהוא גם נטל לדידנו. לכן, בלב הווייתנו מקוננת תשוקה להצדיק ולבסס את המשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו במשהו טרנסצנדנטי , שהוא מעבר להם. עקב זאת, בין המודעות לכך, שאין על מה להשעין את המשמעות שאנחנו מייחסים למה שקורה בחיים, אלא על בחירותינו בלבד, לבין התשוקה המקננת בנו בו- בזמן לראות בבחירה זו משהו מוצדק, שתוקפו אינו מותנה רק בנו, הקיום האנושי נועד לתסכול. אנחנו גם מודעים לכך, שמה שמשמעותי בעינינו מותנה רק בנו ובבחירותינו, וגם משתוקקים לכך שהדבר יהיה משמעותי כשלעצמו. מכאן שבלב ההוויה האנושית מקננת תשוקה בלתי-הגיונית. היא המקור לחרדה הבסיסית ולתסכול המתמשך.

הבודהיזם ממליץ על הבנה-עצמית ומודעות פנימית כאמצעים לבריאות נפשית, הוא שואף להגיע לתיקון האופן בו אנו תופסים מציאות זו, וזאת על ידי חוויה תראפוטית פנימית. הוא מורה על דרך להיחלצות מהייאוש הקיומי באמצעות ראייה חדשה של החיים ושל עצמנו (ערן 1993).

הערך העליון בבודהיזם הוא החופש, כלומר החירות מכפייה פנימית מאילוצים קרמיים (של גורל) אשר יוצרים דפוסים מורגלים של חשיבה, הרגשה ופעולה. אדם חופשי הוא זה שפיתח את כישוריו הרוחניים עד כדי אי תלות במגבלות של דפוסי חשיבה מותנים, אשר מערפלים את ראיית המציאות, שבאופן זה הגיע לתובנה ישירה של הטבע האמיתי שלו על העולם. תובנה זו משחררת את האדם מציפיות כוזבות ובלתי מציאותיות ומתוצאתן הבלתי נמנעת- תסכול, מאשמה וקונפליקטים פנימיים הנובעים מניגוד מדומה בין טובת עצמו וטובת האחרים, ומפקפוקים מוסריים וחרדה קיומית, שמקורם בחוסר המובנות של החיים ובפחד מפני המוות (ערן 1993).

מה מעצב את אישיותו של אדם? יש המניחים כי חיי אדם נקבעים על ידי ההתנסויות והשאיפות של אבות אבותיו ( יונג). אחרים מתייחסים לנפש כאל שדה קרב של אינסטינקטים שונים הקשורים לצורות שונות של היצר המיני ( הפסיכואנליזה של פרויד). רבים חושבים כי דפוסי ההתנהגות המסובכים הינם תוצאה של פעולה אוטומטית של מערך תגובתי מסוים, הנבנה ומתקיים על סמך ההרגל ( תורת הרפלקסים של בכט-רב). יש הרואים באדם וכל פעולותיו, תוצר הסביבה, תוצאה של חינוך המכוון את התנהגותו (הביהביוריסטים של ווטסון). תיאוריות נוספות פותחו על ידי אנשים שניסו להסביר את התופעה של הנפש. הרעיון המוביל של האינדווידואל של אלפרד אדלר הינו ההכרה בחשיבותה של החברה האנושית לא רק לגבי התפתחות אופיו של הפרט אלא גם לגבי כל פעולה ורגש בחייו.

כאשר אנו מתבוננים בבני אדם, אנו מוצאים כי טבעו, אופיו ופעולותיו של הפרט, נקבעים על ידי התנסויות בקהילה בה הוא גדל שזה תואם את התאוריה של ווטסון- הבהביוריסטית, אשר על פיה האדם הינו מוצר הסביבה. אולם יש צורך לקחת בחשבון תנאי חיוני חשוב. אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאותן התנסויות והשפעות. האדם אינו רק מגיב, הוא מפתח גישה אישית משלו. הגישה אותה הוא מסגל לעצמו, תלויה בהתרשמות שהוא יוצר בילדותו המוקדמת. הסביבה הינה גורם בעל עוצמה רבה אולם סביבה זו אינה הסביבה האמיתית של הפרט אלא הסביבה כפי שהיא נראית לו באופן סובייקטיבי. לכן הגורם הקובע בהתפתחות האופי אינו השפעת הסביבה, אלא הגישה שהוא נוקט כלפי הסביבה. האדם מפתח התנהגות אופיינית- מה שנקרא אופי- על ידי התנגדות או תמיכה, שלילה או חיוב, קבלה או אי קבלה של הקבוצה לתוכה הוא נולד (אדלר 1958).

לעולם אנו חווים את המציאות דרך המשמעות שאנו נותנים לה. לא כפי שהיא אלא כמשהו מפורש. מעשיו של אדם הם הביטוי למשמעות שהוא נותן למציאות אותה חי.

כיוון שמשמעות שאנו נותנים לחיים פועלת כמלאך שומר או כשטן הרסני, החשוב ביותר להבין הוא כיצד נוצרות משמעויות וכיצד הן נבדלות זו מזו ואיך אפשר לתקן אותן כאשר הן כוללות בתוכן טעויות.

משחר הילדות אנו רואים חיפוש עיוור אחר משמעות החיים. אפילו התינוק שואף להעריך את כוחו ואת חלקו בחיים הסובבים אותו. לקראת סוף השנה החמישית לחייו מגיע הילד לדפוס מגובש ואחיד של התנהגות כשהוא מפתח את הסגנון האישי שלו בגישתו לבעיות ותפקידים. בתקופה זו הוא מגבש את התפיסה העמוקה והמתמשכת לגבי מה יש לצפות מהעולם ומעצמו.מכאן ואילך העולם נראה בעיניו דרך משקפת קבועה ויציבה. חוויותיו מפורשות עוד בטרם הסכין להן והפרושים שהוא מעניק להן תואמות תמיד את המשמעות המקורית שנתן לחיים. גם כאשר משמעות זו מוטעית מאוד.גם כאשר הגישה לבעיות ולתפקידים מביאה אותו לפגעים וצער אין הוא מוותר עליה מרצונו החופשי (אדלר 1958).

החשוב הוא לזהות את הטעויות במשמעות שנתן הפרט, ולשנותה.
הפרט קובע את המשמעות לחוויותיו, המשמעויות אינן נקבעות על ידי הנסיבות,אלא הפרט קובע את גורלו על ידי המשמעות שמעניק לנסיבות.
כמו למשל לעולם לא מוצאים שני ילדים או בוגרים הסובלים מאותו ליקוי ומגיבים לו באותו אופן. לעיתים קרובות מוצאים אנשים שהתגברו על קשיים רציניים ביותר ושתוך התגברות פתחו יכולת בלתי רגילה אחרת.
לעולם לא ישנו בני אדם את פעילויותיהם, אלא אם ישנו את הפרוש שנתנו לחיים (אדלר, 1958).

עפ"י הגישה האקזיסטנציאליסטית אין טבעם או מהותם של בני-האדם מתנים את בחירותיהם, אלא בחירותיהם השונות הן שיוצרות, מעצבות את טבעם ואישיותם של הבוחרים בהן. וכך, הופך אקט הבחירה, או שרשרת של אקטים כאלה, היוצרים את חייו של האדם, לעובדה הבסיסית ביותר של חיים אלו (גולומב 1990).

עפ"י הפילוסופיה והפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית: "לאדם אין טבע, אלא הסטוריה...אין האדם דבר או חפץ אלא דרמה...חייו הם משהו בו חייבים לבחור, אותו חייבים ליצור, האדם אינו אלא בחירה ויצירה זו. כל אדם הוא המחבר- הסופר של עצמו, ולמרות שהוא יכול לבחור בין היותו סופר מקורי או סתם חקיין, אין הוא יכול לברוח מבחירה. הוא נידון לחופש, להיות חופשי, פרושו, להיות בעל יכולת להיות משהו שונה ממה שהאדם כרגע, פירושו, לא להיות מסוגל להטביע לעצמו, אחת ולתמיד, בטבע או במהות נתינה וקביעה כלשהי. לא רק בכלכלה, אלא גם במטאפיסיקה, האדם חייב להרוויח במו ידיו את לחמו לזכות בחייו הוא".
החיים הם התהוות מתמדת ייחודית, רצונית ומשתוקקת ומתקיימת באמצעות החלטות ובחירות בלתי פוסקות של אפשרויות מגוונות שונות. (גולומב 1990)

עפ"י ניטשה חרות האדם חייבת להיות בשתי דרכים:
1. השתחררות והתגברות על העצמי, השתחררות מהקליפות החיצוניות, ההשפעות
וההתניות הזרות שהמוסדות עלפו אותנו, לנסות ליצור מעין "לוח חלק".
2. חנוך עצמי, לאמץ לעצמנו ולהטמיע נורמות מוסריות כחפצנו (גולומב 1990).

בני-אדם חופשיים לבחור לעצמם את הפרויקטים שלהם, את משאלותיהם ותכניותיהם, להטיל באופן חופשי את פירותיהם על כל מצב שבו הם מוצאים את עצמם, הם חופשיים בכוונותיהם, בפירושיהם, ומעל לכל בהטלת ערכיהם ובחירותיהם, באמצעות חופש הבחירה הבסיסי שלהם.ובזכות החופש הבסיסי הזה, אנו אחראים לכל מעשינו ולכל העדפותינו, אנחנו אחראים לפני עצמנו ועל עצמנו, כלומר, אחראים לכל מה שנעשה מעצמנו (גולומב 1990).

וכפי שכותב פרנקל- חיים פירושם, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד.
תפקידים אלה- פשר החיים- שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות. ה'חיים' אינם בגדר משהו ערטילאי וערפילי אלא משהו ממשי ומוחשי מאוד, כשם שתפקידי החיים הם ממשיים ומוחשיים מאוד. הם מצטרפים לכלל גורל האדם, שהוא שונה וייחודי בכל אדם ואדם. ושום אדם ושום גורל אין לדמותו לשום אדם אחר או לשום גורל אחר. שום מצב אינו חוזר על עצמו וכל מצב מחייב תשובה משלו. יש שהמצב שבו נתון אדם תובע ממנו לקבוע את גורלו בפעולה, ויש שמוטב יהיה לאדם להשתמש בשעת כושר להתבוננות ולהגשים ערכים בדרך זו. פעמים יידרש אדם להסתפק בקבלת דין גורלו, בנשיאת צלבו. כל מצב ומצב מצוין בייחודו ויש רק תשובה נכונה אחת על בעיה שיוצר מצב מסוים.

הנכונות של היחיד לקבל אחריות מלאה על פעולותיו ועל החלטותיו. האחריות אומרת שבכל מצב יש לאדם "יכולת תגובה", כלומר, שהוא יכול להגיב על ידי השימוש שלו בחופש הבחירה, תמיד קיימת אלטרנטיבה אומר פרנקל , אפילו בתנאים הגרועים ביותר, והדרך שבה אדם מגיב לתנאים אלה עושה את כל ההבדל.
"אדם אשר נעשה מודע לגבי האחריות שהוא נושא כלפי אדם אחר אשר מחכה לו בחיבה, או לעבודה שטרם הושלמה, לעולם לא יוכל להשליך את חייו מאחוריו, הוא יודע את ה'למה' לקיומו , ויהיה מסוגל לשאת כל 'איך' ( פרנקל 1963).

פרנקל מבדיל בין שתי צורות של אחריות:
האחת נכפית, או מוטלת עלינו מבחוץ, מכוח חיצוני.
השניה, היא אחריות פנימית, שנלקחת באופן חופשי על ידינו. אנו הבוחרים באחריות הפנימית, אנו מקבלים את הדרישות המופנות אלינו ( על ידי הורינו, למשל) כוון שכך החלטנו באופן חופשי, ולא משום שזו דרישה של סמכות מסויימת.
עוד מוסיף ואומר, כי אחריות ללא חופש לבחור את תגובותינו באופן חופשי, במצב נתון, היא רודנות. חופש ללא אחריות פנימית הוא מצב המוביל לחרדה, ל"ריק קיומי" ולנוירוזה ( פברי 1984).

אם כן, היכולת לבחור להיות מי שאני רוצה להיות, ולקיחת האחריות לתהליכים ולתוצאות, הם תנאי ראשוני להתפתחות הפרט, הם תנאי ראשוני ליצירת שינוי כל שהוא.
וכמו שאומר אדלר ( 1958): משמעות החיים היא הפרשנות שאדם נותן לעצמו על סמך חוויות העבר. לעולם לא ישנה אדם את פעולותיו, אלא אם ישנה את הפרוש שנתן לחיים. על ידי המודעות אדם עשוי לזהות את הפרשנות ההרסנית שסיגל לעצמו ולבחור לשנותה, ובכך מאפשר לעצמו משמעות אחרת לחייו מזו שהייתה, משמעות בונה ומצמיחה.

"היות והפרט בוחר את המחשבות, הרגשות והתגובות, אזי אין אשמים במחשבות ברגשות ובתגובות שלו.

מתוך הנאמר אנו למדים שלפרט החופש לבחור את מחשבותיו, רגשותיו ותגובותיו.
כל תפיסת עולמו נובעת מתוך נקודת מבטו ופרשנותו הסובייקטיבית.

משום כך, האשמת האחר בתהליכים הפנימיים לא רק שלא תועיל בתהליכי המודעות הפנימיים , אלא אף תזיק בכך שמנטרלת את האחריות האישית לתהליכים, וגורמת לעימותים וקשיים חברתיים.

האשמת האחר בתהליכים הפנימיים מקבעת את מצבו של הפרט ומכהה את חושיו למודעות העצמית שלו.

ולכן חשוב שהיחיד ידע לקחת אחריות לבחירותיו ויימנע מהאשמת הזולת.
"הפרט לא משנה אחרים"

"בצלם אלוהים ברא אותו"- כך כתוב בתורה לבריאתו של האדם.
האדם נברא, הוא אינו בורא- ולכן אין באפשרותו לשנות "צלם אלוהים".
יש באפשרותו של האדם לנסות ולהשפיע על האחר .
משום שהאדם זכה לחופש הבחירה, לא ניתן לקחת זאת ממנו.

ברצון זה ( לשנות את האחר) הפרט משדר כי:
 אין בידי האחר חופש בחירה.
 כי הוא יודע וחכם יותר (אגו).
 אי כבוד וקבלת האחר באשר הוא.

כחלופה לרצון לשנות את האחר מדגישה תכנית הלמידה את החשיבה כי יש בכוחו של היחיד להשפיע על האחר, ובכך יאשפר לעצמו לכבד את חופש הבחירה של האחר. מאפשר לעצמו לשלוט ולהקטין את האגו שלו, ומאפשר לעצמו תקשורת בינאישית טובה יותר.

" כל קושי הינו פוטנציאל לצמיחה"

כל אימת שאדם עומד בפני מצב ללא מנוס, אותה שעה ניתנת לו הזדמנות אחרונה להגשים את הנעלה בערכים, לקיים את הפשר העמוק ביותר, את פשר הסבל, שכן הדבר החשוב מכל הוא, איזו עמדה אנו נוקטים כלפי הסבל, כיצד אנו מקבלים ייסורים ( פרנקל 1958).

כל אירוע מותנה בקודמיו ומשפיע על אלה הבאים אחריו, כך מתחזקות הנטיות לפעול ולהגיב באופנים ספציפיים עד שהן נעשות אוטומטיות או כפייתיות ובונות "אופי". וכאשר אנחנו מודעים לכך אנו יכולים לזהות את אותם דפוסי חשיבה והתנהגות שיצרו את הנטיות, ולבחון אותם מחדש.

הסבל נולד משנאה, מגאווה, מקנאה, מאנוכיות, מאגו וכל הגורמים המנטליים המכונים "שליליים", משום שהם טורדים את הרוח ומכבידים עליה בלבול ואי בטחון.
בודהא: "אם קיים מענה לבעיות אנושיות, יש לחפשן באותו מישור שבו מתעוררת הבעיה, במשור הקיום האנושי כאן ועכשיו ( בידרמן 1980).

"אילו היה הסבל כפוי עלינו על ידי אלוהים או גורל-עוור, לא היה אפשר להפסיקו. חיינו מלאי סבל משום שאין אנו תופסים שכל התופעות, לרבות אנו עצמנו, הן עראיות, חסרות מהות ובלתי אישיות.אנו תופסים את עצמנו בטעות כישויות מוצקות וסופיות. תפיסה מוטעית זו יוצרת בנו רגשות המרוכזים סביב ה"אני", וצרכיו המתוארים כ"כמיהה" או תאווה, שהם מקור המתיחות הפנימית ( משום שסיפוק צרכים מסוימים מתנגש בסיפוק צרכים אחרים) וגם הבין אישיים, משום שהנאותינו מצריכות לעיתים קרובות פגיעה ברווחתם ואושרם של אחרים ( ערן 1993).

פרנקל ואומר כי שומה על האדם שיווכח לדעת, כי הסבל הוא מנת גורלו, שיקבל את סבלו כתפקיד המוטל עליו, כתפקיד היחיד והייחודי. יהיה עליו להודות בעובדה, שאפילו בסבלו הוא ייחודי ובודד ביקום. איש לא יוכל לגאול אותו מסבלו או לסבול במקומו. שעת-הכושר המזומנת לו, האחת והיחידה, היא בדרך שבה הוא נושא בעולו.
צריך שתהא משמעות גם לסבל, הסבל כחלק בלתי נמנע של החיים, אין שלמות לחיים בלי סבל. כוחו הפנימי של האדם עשוי לרוממו על פני גורלו החיצוני

מחשבותיו, רגשותיו ותגובותיו של האדם מהווים שיקוף למהוויים הפנימיים המצויים בו. הם משקפים תפיסות עולם, דפוסי חשיבה, פחדים, טראומות, חוויות לא פתורות, וכו', כמו גם אהבות, עוצמות, יצירתיות וכו.

"המודעות למצוקת חיינו הרגילים היא תנאי הכרחי לניסיון לשנותם, כשם שכאב בגופנו מצביע על מחלה ועל הצורך בטיפול בה" ( ערן 1993).
מודעות ולקיחת אחריות לחיים מהווה הזדמנות לגלות את הפרשנות שנתן הפרט לאותה מציאות שבעטיה נוצר הקושי, ומאפשרת בחירה של פרשנות חדשה שעשויה להוביל לשינוי של צמיחה והגדלת שמחת החיים.

" מחלה וכאב הינם פוטנציאל לצמיחה"

כאשר מפסיקים לראות מחלה כמשהו נפרד, ובמקום זאת מסתכלים עליה כחלק משלמות גדולה יותר, כסך הכל של התנהגות, תזונה, שינה, דפוסי תרגול, תנועה ויחסים אחרים עם העולם בכללו, אזי מתחילים להבריא. האדם מחובר לכוח היוצר בריאות וגם חולי, לאמונות של החברה שלנו, לגישות של מכרינו, של משפחתנו ורופאינו ולדימויים, לאמונות, ואפילו למילים עצמן שבהן אנו נעזרים להבנת היקום ( טלבוט 2001).
בכל רגע חולף נמצא הגוף והנפש של הפרט בתהליך של זרימה דרך הזמן, כשהוא נושא אותנו מאתמול למחר מעל לגשר הגמיש שהוא אנחנו עצמנו. באופן זה, כל התצורות והאיפיונים הגופניים שלנו הם בעצם השתקפויות של הפעילויות הרגשיות והגופניות של חיינו. תצורות ואיפיונים המגלים את ההסטוריה שלנו בצלקות שלהם ובמרקמם הלא אחיד, וכן מצביעים על עתידנו בפוטנציאל ההתפתחות והשינוי הגלום בהם.

כשיש כאב או מחלה זהו איתות שמשהו השתבש, זהו סימן אזהרה.
הגוף מגיב כאשר הוא אינו יכול לספוג יותר את רמת הלחצים שהוא חווה או את כמויות הרעלים הנמצאים בתוכו. תגובתו של הגוף היא איתות אזהרה והדלקת נורות אדומות המתריעות על הסכנה.
ריפוי אמיתי לא יבוא ללא נגיעה בכאב, חייבת לקרות חוויה מתקנת שיש בה נגיעה בכאב ראשוני שבזמנו היה מספיק מאיים וחזק כדי לגרום לו ליצור את ההגנה ששמה מחלה, הנגיעה בכאב הפנימי וההתפייסות איתו היא התהליך המסתורי ביותר, המפחיד ביותר, אבל החשוב ביותר בחיינו.
אין דרך לוותר על המחלה הפיזית ללא פגישה חווייתית עם הכאב הפנימי.

בתרבויות ההודית והסינית נתפסו הגוף והנפש באופן מסורתי כשני צדדים בלתי נפרדים של אותה מהות אנושית. כללי הבריאות, המסגרות החינוכיות, המוסדות הדתיים והכללים הפסיכולוגים-רגשיים של חלק זה של העולם, כולם מצביעים על גישה הוליסטית לחיים ולהתפתחות עצמית.

על ידי חקירה ופיתוח עצמיים, מסוגל היחיד להגיע להרמוניה בתוך הגוף נפש שלו ובאמצעותה לזכות במצב של אושר וברכה.

מצבו של הגוף משדר ומלמד את הפרט על מצבו הנפשי רגשי.
ברפואה ההודית קיימים שבעה מרכזי אנרגיה (צ'אקרות) שדרכם האנרגיה נכנסת לגוף האנרגטי וממנו עוברת לגוף הפיזי.

הצקרות מתעלות אנרגיה ( גלים אלקטרו-מגנטים) לתוך ומחוץ לגוף והן ממוקמות באזורים בגוף בהם יש עודף חום (אנרגיה)- במרכזי עצבים או בלוטות הורמונליות.

לאורך הגוף מצויים שבעה מרכזים:
1. מרכז הבסיס ועצם הזנב.
2. מרכז המין.
3. מרכז מקלעת השמש.
4. מרכז הלב.
5. מרכז הגרון.
6. מרכז המצח ( העין השלישית).
7. מרכז הכתר.

מרכז הבסיס מקבל אנרגיה חיונית, נמוכת תדר מן האדמה, וזו קובעת את איכות הגוף הפיזי ואת חיוניותו. מרכז הכתר מקבל אנרגיה קוסמית שלה תדר גבוה, והוא קובע את מצבו הרוחני של האדם.

המרכז הבסיס קשור לכמות האנרגיה החיונית המצויה בגוף. היא קובעת את דרגת רצונו של האדם לחיות בעולם החומרי. מרכז זה משפיע על הצורך הראשוני, האישי או הקולקטיבי, לשרוד מן הבחינה הפיזית. ברמה האישית צורך זה מתבטא בעיסוק המתמיד שלנו בהשגת מזון, בית ושאר דברים חומריים.
האיברים הקשורים אל מרכז הבסיס מצויים בחלק הגוף הראשון. באזור זה מצויות הכליות, דרכי השתן והבלוטות העל כלייתיות. יצירת ההורמונים המופקים במצבי לחץ, כגון אדרנלין, נוראדרנלין, וקורטיקואידים, היא ההתממשות הפיזית והביוכימית של דחף ההישרדות, שמופיע כשאנו חשים שיש איום על קיומנו. ויטמין D , שמפיקות הכליות, הוא ההתממשות הפיזית של התמרת האנרגיה, המתרחשת לצורך חיזוק מבנה העצמות,הציפורניים והשיניים. האריתרופויטין, שנוצר בכליות, הוא האמצעי לשיגור האנרגיה לעצמות עמוד השדרה כדי ליצור תאי דם. ברור איפוא שאיברים אלו מתמירים אנרגיה לכלל מבנים ביוכימיים ופיזיים שמחזקים את גופנו הפיזי.
קיום רצוף ומאוזן של אנרגיה מאפשר את קיומו של החלק הפיזי. מחסור בה יוצר מחלות. לדוגמה, חוסר אנרגיה בכליות, שמתבטא באי ספיקה כרונית, גורם ליצירה מוגבלת של אריתרופויטין והופעת אנמיה. כשכמות האנרגיה שמועברת לעצמות באמצעות ויטמין D מצטמצמת , מבנה העצם נחלש ומופיעה תופעת הדמינרליזציה ( איבוד סידן וזרחן).
כשמרכז זה אינו מאוזן, תופעה שנגרמת בגלל תחושת מחסור מתמשך, כמות האנרגיה הנספגת תרד אל מתחת לרמה הרצויה. כתוצאה מכך יחוש האדם חוסר ביטחון בעולם החומר, ומחשבותיו ופעולותיו יתכוונו בעיקר לחיפוש אחר ביטחון חומרי. לעיתים חיפוש זה עלול להפוך למטרה עיקרית בחיים. אדם כזה יחוש חוסר ביטחון וחוסר סיפוק קבועים, משום שבעצם חסרה לו אנרגיה חיונית ולא דברים חומריים. אנשים שמרכז אנרגיה זה שלהם לוקה בחסר יתקשו להעניק, אבל גם לא ידעו לקבל, למרות תחושת המחסור. עם זאת, דברים חומריים מציעים רמה מסויימת של רגיעה, ומחסור חומרי ייצור תחושה של לחץ פסיכולוגי ופיזי. סוג זה של מתח גורם לפעילות יתר של הבלוטות העל-כילייתיות ( מצב של דחק).

מרכז זה יכול להיחסם בגלל משבר טריטוריאלי עמוק, שאפשר לראות בו מעין איום קיומי. בעת מלחמה, למשל, כשאנשים נאלצים לעזוב את בתיהם, את רכושם ואת אדמתם ונהפכים לפליטים, עלולה להיווצר חסימה חמורה במרכז הבסיס. אנשים אלה יחושו קונפליקט קיומי. הניתוק מהאדמה פירושו ניתוק ממקור ההזנה של המרכז הראשון. במצב כזה המרכז נסגר כדי לשמר את מעט האנרגיה הקיימת.
תחושת מחסור חומרי אצל ילדים קטנים עלול למרכז להיסגר בגלל קונפליקט קיומי, גם אם בעיני המבוגרים המחסור שולי או מזערי. במקרה כזה המרכז נפתח אבל חסר אנרגיה, משום שזו נצרכה כפיצוי על תחושת המחסור. ילד כזה עלול לחוות מחסור כמשבר ויסבול מתחושת מחסור וריקנות גם כמבוגר.הוא יהיה קשור לחפצים, יתנהג כקמצן, ואגירת דברים חומריים תהיה לו למטרה, ולא אמצעי לחיים.

ברמה הגופנית רמת החיוניות תהיה נמוכה, גוון עור חוור, אך בעיקר עלולים לסבול ממחלות באיברי החלק הראשון. הכליות עלולות להיחלש ולהיפגע בקלות מזיהומים בדרכי השתן העליונים, וסבל מאבנים בכליות, משום שרמת האנרגיה הנמוכה בעצמות גורמת לאובדן מינרלים, שמצטברים בכליות ויוצרים אבנים בדרכי השתן. עודף מתח בעורק הכלייתי גורם להתפתחות טרשת העורקים וכן ליתר לחץ דם מתמיד, שדורש טיפול תרופתי.

מרכז המין קשור לפעילות המינית ולמערכת הרבייה. כשהמרכז פתוח, הוא מקבל ומעניק אהבה מינית. רמת האנרגיה בו ואיכותה נקבעת בשלב ההתפתחות. זו הסיבה שמגע גופני בין הורים לילדים חשוב מאוד ונחשב שקול לאהבה מינית. חוסר איזון עקב קבלה מופחתת של אנרגיה מאחד ההורים עלול לגרום לסטייה בהתנהגות המינית.
בעוד המרכז המיני הקדמי קשור לתשוקה, המרכז המיני האחורי קשור לדחף המיני.
כשהמרכז מתפקד באופן טבעי, מתקיים בין שני בני האדם דו-שיח אנרגטי. המרכז האחורי מדרבן את האדם ליצור קשר ונותן לו את הכוח לעשות זאת, ואילו המרכז הקדמי מקבל את תחושת האנרגיה הזאת בצורה של הנאה עמוקה, ובהמשך מעניק אנרגיה, שיוצרת תחושת אהבה עמוקה בצד המקבל. כך נוצר רצף של תנועה אנרגטית שנכנסת ויוצאת במקביל ובהתאמה לתנועת הגוף הפיזי.

המרכז המיני יכול להיחסם מכמה סיבות, רובן קשורות לתפקוד המיני:
- חסימה במרכז בגלל עכבה מינית, שמלווה או אינה מלווה במשבר.
- חסימה שנובעת מירידה ברמת האנרגיה ומירידה ברמת החיוניות, כמו עכבות מיניות שמופיעות למשל אצל כמרים או נזירות, אצל נשים שגילו שבן זוגן בוגד בהן או אצל אנשים שנפרדו מאהוב מסיבה כלשהי. חסימות אלו גורמות לעומס יתר של אנרגיה באורגניזם, שבעקבותיו עולה רמת האנרגיה בכל הגוף, לא רק באיברי המין.

ברמה הגופנית חסימה במרכז המיני גורמת לעלייה ברמת המתח באזור האגן, מה שגורם להתכווצויות שרירים באזור הנרתיק ודרכי השתן (אצל נשים). חסימה מינית ממושכת תגרום לאובדן החיוניות , כתוצאה ממצב זה תרד מאוד רמת האנרגיה באזור איברי המין, והנרתיק יהיה רפוי לחלוטין בגלל איבוד טונוס השרירים באזור. במצב זה עלולים להופיע בקע מפשעתי או רפיון איברים פנימיים כגון רחם רך, צניחת רחם, צניחת שלפוחית השתן, טחורים, צניחת אגן ובמקרים קיצוניים אף גידול סרטני בצוואר הרחם.
האיברים שמקבלים אנרגיה ממרכז המין: הלידן, השופכה, המקטע האחרון של המעי הגס (הפרשדון הכרכשתי ופי הטבעת), שלפוחית השתן, הרחם והאיברים הקשורים אליו כגון השחלות והחצוצרות.
אצל גברים: האשכים, הפין, בלוטת הערמונית, השופכה, שלפוחית השתן, המקטע האחרון של המעי הגס, הצינורות השונים באזור זה, בלוטת הזרע ובלוטת "קופר".

חסימה אצל ילדים עלולה להיות בשל הקפדה מוגזמת על ניקיון איברי המין והפרשותיהם שעלולה להתבטא במעצורים בהפרשות.

מרכז מקלעת השמש הינו פתח הכניסה הקדמי של המרכז השלישי שמצוי בין הטבור לסרעפת. באמצעות מרכז זה אנחנו יכולים לקלוט את האנשים סביבנו ולגלות את רגשותינו כלפי החברה.
מה קובע אילו איברים ייפגעו כשמרכז זה סגור?
כל איבר מושפע מהיבט נפשי ספציפי, והוא נפגע בעקבות התמודדות לא נכונה עם משבר זה. יחד עם זאת לעיתים קשה לבודד גורם אחד שאחראי לחולשתו של איבר מסוים. קושי בעיכול משברים בחיים סוחטים אנרגיה חיונית מהקיבה ומהתריסריון. כעס ותוקפנות לעומת זאת, משפיעים על הכבד ועל שלפוחית השתן.
בדרך כלל האיבר נחלש בגלל הצטרפות של כמה גורמים כמויות ואיכות המזון הנצרך, פעילות גופנית או היעדרה, טראומות מהעבר ועוד.

מרכז הלב הינו המרכז הרביעי המצוי בבית החזה, הוא קשור לסביבה המשפחתית, למערכת היחסים שלנו עם הורינו, עם ילדינו או בני זוגנו. זרימת האנרגיה דרך מרכז זה פירושו אהבה ללא תנאי וללא ציפייה לתמורה.
מרכז זה נחסם כאשר יש משבר בסביבתנו המשפחתית.

מרכז הגרון הוא מרכז הביטוי העצמי, דרך מרכז זה אנחנו מתקשרים עם העולם. מרכז זה מנטלי באופיו, משום שרוב הזמן אנחנו שולטים בו באופן מודע באמצעות שכלנו, ובעזרתו אנחנו מעריכים את גישת החברה אלינו.כאשר הוא פתוח אנחנו מצליחים להתבטא בחופשיות, בקול רם וברור. המרכז פעיל בעיקר כאשר אנחנו מדברים על ייעודנו בחיים ועל הדרך שבה הקול הפנימי שלנו מנחה אותנו, כלומר כאשר כוונותינו עולות בקנה אחד עם ייעודנו.
למרכז הגרון תפקיד נוסף- תפיסת עולם. באמצעותו אנחנו יכולים להבין את משמעותו של גירוי חיצוני וליהנות ממנו במלואו. כך אנחנו נהנים מנושאי הלימוד שלנו, ממוזיקה, מאמנות ומיצירתיות.
חסימה במרכז מתרחשת כשהורים מונעים מילדיהם מלבטא את עצמם בחופשיות ומכריחים אותם להיות שקטים, או כשההורים מנסים להשתיק תינוק שבוכה. הורים בוחרים את מקצועות ילדיהם ודרך עתידם, מבלי לאפשר להם לעשות זאת מתוך בחירתם שלהם.
חסימה במרכז עלולה לגרום ל: שרירי עורף וצוואר מכווצים, תחושת מחנק, מיתרי קול נמתחים ורוטטים, צרידות, חוסר איזון של בלוטת התריס, ועוד.

מרכז המצח ( העין השלישית) ממוקם מעט מעל קו הגבות. זהו מרכז מנטלי טהור, שקשור ליכולתנו לדמיין ולחזות דברים. במרכז זה מתפתחת התפיסה המנטלית שלנו, שבאמצעותה אנחנו מסוגלים לראות את המציאות החיצונית, להאמין בייעוד החיים ולתכנן את עתידנו.
כאשר המרכז פתוח, יש לנו רעיונות ברורים, יכולת מנטלית מפותחת, הזיכרון החזותי שלנו משתפר, יש לנו דמיון מפותח ועשיר ואנחנו זוכרים חלומות ללא מאמץ.
ברמה הגופנית חסימה חלקית ולא קבועה במרכז הקדמי תגרום לכאבי ראש בחלק הקדמי של הגולגולת, לסינוסיטיס, לדלקות אף אלרגיות, לעייפות שרירי העיניים, לקוצר ראייה ולקשיים במיקוד הראיה

מרכז הכתר הוא מרכז הרוחניות, זהו המרכז האלוהי.
מחלות עלולות להיווצר כאשר אדם לא מודע למהותו הרוחנית, או לצורך שלו להיות מוזן ברמה הרוחנית. כשמרכז זה פתוח אנחנו נעשים אינטואיטיבים, יצירתיים.

הרפואה הסינית מכירה בקיומה של אנרגיה חיונית או "כוח החיים", המצוי בבני אדם ובטבע ומכונה צ'י. הצ'י הוא מקור התנועה – החל בתנועות שרירים רצוניות וכלה בזרימת הדם, הוא מגן על הגוף מפני השפעות חיצוניות ומייצר חום. צ'י זורם בגוף ובאיברים דרך מערכת מסועפת של ערוצים הידועים כמרידיאנים. אם מופרעת זרימת הכוח, על פי תיאוריה זו, גורם החסר או העודף בצ'י לתקלות בתפקוד הגוף- כלומר למחלה.

הרפואה המערבית מבוססת על הרעיון שהטבע וכל המערכות הנמצאות בו, אינם אלא מכונות מורכבות הפועלות על פי חוקים קבועים מראש, ושאפשר להבין ולכוון את פעולת המכונות האלה אם נפרק אותן לחלקיהן ונטפל בכל חלק בנפרד. על פי השקפה זו, גם האדם איננו אלא מכונה, אפשר להבדיל בו בבירור בין "הגוף" החומרי, שהוא נושא החקירה המדעית, לבין "הנפש", הנמצאת מחוץ לאפשרות החקירה הזו. ולכן, מנקודת מבט מדעית, איננה קיימת כלל.

כאשר אנו מדברים על ריפוי, אנו חייבים להתייחס לאדם השלם, ולא רק למרכיביו הנבדלים. כאשר אדם חולה ההיבטים הנפשיים של המחלה מהווים חלק חשוב גם בהתפתחות המחלה וגם בתהליך הריפוי. שיטות הרפואה החלופית מדגישות את ההיבט השלם של האדם החולה, ומתייחסות אליו מלכתחילה כיצור אנושי שלם, ולא כאל אוסף של מערכות נבדלות.

גם החסידים הקיצוניים ביותר של שיטת הרפואה המדעית מכירים ביעילות הגבוהה של "אפקט הפלצבו", כלומר ההשפעה הנפשית של אמונה על תהליך הריפוי. אם מה שמעניין אותנו הוא הריפוי של האדם הממשי, עם כל ההיבטים הגופניים, נפשיים ותרבותיים שלו, אזי עצם ההפרדה הזו בין "ריפוי דרך הגוף" ל"ריפוי דרך הנפש" מאבדת את משמעותה.

הפילוסוף ההודי שאנקרה נולד בדרום הודו בסוף המאה השביעית לספירה, מבטא את אסכולת "וודנטה" שנוסדה על ידו והפכה להיות הזרם המרכזי של הדת ההינדית במאות שלאחר מכן. על פי תורת הוודנטה, הקיום כולו חדור באחדות יסודות בין ה"אטמן", שהוא היסוד הרוחני שבאדם הבודד, לבין "הבראהמן" שהוא הרוחניות הקוסמית של היקום כולו. האחדות הזו נקראת "אדוויאטה", כלומר חוסר שניות, רוחניות האדם והרוחניות הקוסמית אינם שני דברים נפרדים, אלא אותו דבר (בן-דב 2002).
התפלגות הגוף לצד ימין ושמאל לעיתים מכילים ומתפעלים היבטים שונים של האופי והאישיות, וכפי שידוע חצי הכדור השמאלי של המוח שולט ברוב התפקודים המוטוריים והעצביים-שריריים של הצד הימני. וחצי הכדור הימני של המוח שולט בצידו השמאלי של הגוף.
ד"ר רוברט אורנשטיין ( דוכטוואלד 2001) חקר ומצא שחצי הכדור השמאלי מעורב בעיקרו בחשיבה אנליטית ולוגית בייחוד בתפקודים מילוליים ומתמטיים, לעומת זאת חצי הכדור הימני אחראי בעיקר על התמצאות בשטח, עיסוקים אומנותיים, מלאכות, דימוי גוף וזיהוי עובדות.
בהתאם לכך, הצד הימני של הגוף נפש נחשב כצד "גברי", האחראי על ההגיון ועל החשיבה הרציונלית ועל היבטי אישיות כמו אסרטיביות, תוקפנות וסמכותיות, ובקוסמולוגיה הסינית- היאנג או כוחות היצירה.
צידו השמאלי של הגוף נפש נחשב כמתייחס לבחינות נשיות של האישיות, תכונות כמו רגשיות, סבילות, מחשבה יצירתית, ביטוי הוליסטי, והיין, או הכוחות הקולטים בקוסמולוגיה הסינית.

התפלגות פסיכוסומטית חשובה נוספת בגוף נפש משתקפת בחצאי הגוף העליוניים והתחתונים. מבחינה תיפקודית, המחצית התחתונה של גוף נפש היא החלק בגוף החי היוצר קשר עם האדמה, הוא קשור ליציבות, לתנועה, לשווי משקל, לתמיכה, להשתרשות, ולכינון מצב נוח של קירקוע.
מצד שני המחצית העליונה של הגוף נפש נוגעת לראייה, שמיעה, דיבור, חשיבה, להתבטאות, לליטוף, להכאה, להחזקה, לתקשורת ולנשימה.
מבחינה פסיכולוגית-חברתית, המחצית התחתונה נוטה לעבר הפרטיות, תמיכה, התבוננות פנימית, ביתיות, יציבות נפשית, תלות ותנועה / קפאון. בניגוד לכך, המחצית העליונה עוסקת בחברתיות, ביטוי כלפי חוץ, תקשורת ותפעולים בין אישיים, אסרטיביות אישית, שאיפות ופעולה.

באופן כללי נראה שמחצית הגוף נפש ( העליון או התחתון) היותר זורמת ומלאת חיים תסבול פחות מפציעות וממיחושים, בעוד שהמחצית הנוקשה והבלתי מתואמת, המשקפת מודעות לא מפותחת מספיק של הגוף נפש באיזור, תסבול ממתחים, מאמץ יתר וחבלות.
לדוגמה: אדם שאצלו מושם דגש רב יותר על המחצית התחתונה של גוף נפש, עלול לסבול מכאבי ראש שמקורם במתח, מקיבה עצבנית, מקצרת (אסטמה) ומדלקת מפרקים של פיסת כף היד. מצד שני אי התפתחות של המחצית התחתונה עלולה להשתקף בקרסוליים נקועים, דליות, הפרעות בתפקוד המיני, או ברגליים שטוחות.

דומה כאילו כולנו מורכבים משני אנשים שונים, שחוברו בשתי קומות, זה שלמטה שקט, ביישן, מאופק, ושואף ליציבות ולביטחון רגשי. וזה שמעליו הוא אדם מוחצן, אסרטיבי, בעל כושר ביטוי, המעוניין בהישגיות ובעשייה, היחסים בין שני כוחות חיים משלימים אלה משקפים במידה שבה שני אנשים אלה שבתוכנו מתייחסים זה לזה.

החיצוי הפסיכוסומטי השלישי הוא זה שבין צידו הקדמי וצידו האחורי של גוף נפש. עמדות פסיכולוגיות ורגשיות שונות מפעילות את שני הצדדים הללו. נראה שהצד הקדמי משקף את האני החברתי, העצמי המודע, הוא מה שאני מציג מרצוני לפניכם, מה שאני בדרך כלל מזהה כ"אני". צד זה שלי אני רואה לעיתים קרובות ביותר, אני קונה בגדים ההולמים לו, הצד שבי שאליו אני מתייחס באופן האינטימי ביותר, הוא ה"חזות" שלי. נראה שצד זה אחראי בעיקר לאותם היבטים בי שאני ער להם ומהווים מרכיבים פעילים בחיי היום-יום שלי: עצב, אושר, געגועים, אכפתיות, אהבה, תקשורת, תשוקה. כולם תחומים רגשיים המפעילים תנועה והתפתחות בחזית הגוף נפש שלי.

בניגוד לכך, גבו של הגוף נפש משקף את היסודות הפרטיים והלא-מודעים בהווייתו, לעיתים קרובות נעשה צד זה מחסן לכל היבטי חייו שאינו רוצה לעסוק בהם או שאנו רוצה להסתיר מאחרים. כתוצאה מכך, הפרט משליך עמדות ורגשות אלה אל מאחורי גבו, חלק ניכר בהרגשות הלא-רצויים, ה"שליליים", מאוחסן ומוחבא בצידו האחורי של גוף-נפש. לאורך השדרה ובצד האחורי של הרגל.

הרפלקסולוגיה של כף הרגל רואה בכפות הרגליים מדדים חשובים לבריאות או לחולי של כל מערכת גוף נפש, התיאוריה שמאחורי הרפלקסולוגיה טוענת שלכל איבר או איזור בראש או בגוף, קיים איזור זעיר מקביל לו בכפות הרגליים. אם חלק הגוף בריא ומתפקד היטב, גם האיזור המקביל בכפות הרגליים בריא ומתפקד היטב. אם חלק הגוף מורעל או לא בריא, הנקודה המקבילה בכפות הרגליים תעשה אף היא מורעלת באותה מידה ורגישה מאוד למגע.

הברכיים והקרסוליים משקפים את תחושת הקלות שבה אנו מתקדמים במשך חיינו ובה אנו נעים בעולם. כאשר תחומים אלה של חיינו פתוחים וזורמים, יהיו ברכינו וקרסולינו גמישים ומלאי חיוניות, כאשר אנו תקועים, או מלאי ספקות או בקונפליקט, יטו קרסולינו וברכינו להיות נוקשים ובכך יהיו פגיעים יותר לפציעה.

גב תחתון מחובר ישירות למרכז הרגשות והכוח ( הבטן), פועל כמתווך בין ההיבטים הפסיכוסומטיים של המחצית העליונה והמחצית התחתונה של גוף נפש. מצד אחד מלמעלה מגיעים רגשות ולחצים מסוג "דרישות סמכות, החובה, האשמה, ומטלות גופניות ונפשיות, מלמטה בא כוח העולה דרך הרגליים ותומך באדם ביציבותו הזקופה ובמילויו את הדרישות והמטלות המוטלות עליו. רגשות של מיניות, שליטה עצמית, תמיכה עצמית ואיזון עצמי, הם מין הכוחות הרגשיים הנעים כלפי מעלה בגוף נפש.

כך אנו רואים שלעיתים הגב התחתון תקוע ממש באמצע, בתוך מגוון רחב של תשוקות, קונפליקטים וצרכים פסיכוסומטיים.

ברפואה הסינית גילו כי האיברים מחוברים זה לזה באמצעות האנרגיה שזורמת ביניהם בסדר קבוע ומדויק.
בגוף מצויים שנים-עשר מרידיאנים ראשיים, שכל אחד מהם קשור באיבר פנימי אחר, והוא נקרא על שמו. האנרגיה הזורמת בין המרידיאנים בסדר מסוים, ומתחילה ממרידיאן הריאות, משם עוברת למרידיאן המעי הגס, הקיבה, הטחול, מעטפת הלב, המחמם המשובע, הלב, המעי הדק, שלפוחית השתן, הכליות, כיס מרה ולבסוף למרידיאן הכבד.

מרידיאן הריאות ומרידיאן המעי הגס שולטים בחילופי האנרגיה עם הסביבה החיצונית ובפליטת הפסולת, ואילו מרידיאן המחמם המשובע ומרידיאן מעטפת הלב שולטים במנגנוני מחזור הדם וההגנה. ארבעה מרידיאנים אלו קשורים לאקטודרם ( השכבה החיצונית של הגוף הפיזי). ומקיימים קשר עם הסביבה החצונית.
הריאות הם איבר חיוני מאוד, שמספק חמצן ואנרגיה חיונית לדם ולשאר האיברים. הריאות קשורות למעי הגס ולעור מבחינה אנרגטית ותפקודית, ופחד מוות ופחד נטישה של ההורים פוגעים בתפקודם כשהם אינם מעובדים כראוי. אסטמה, אלרגיה בדרכי נשימה, מחלות עור, נטייה לעישון וחוסר סבלנות יופיעו כשהרגשות אינם מבוטאים. דלקת ריאות, גידול סרטני ועצב יופיעו במצבים של הבעה רגשית מוגזמת.

המעי הגז הוא איבר שמופקד על הרחקת פסולת המזון מהגוף, על התפקוד התקין הקשור באיכות המזון ובהרגלי אכילה, ועל תפקודן התקין של הריאות. אך הגורם העיקרי שפוגע במעי הוא הגורם הרגשי, בעיקר פחד מביקורת. הרגלי אכילה לא נכונים מזרזים את הפגיעה בתפקודו התקין של המעי הגס, ואילו פעילות גופנית סבירה ושתיית נוזלים בין הארוחות מסייעות להורדת רמת המתח במעי ולאיזון פעולותיו.

לקרום הלב תפקיד חשוב בהגנה על הלב הפיזי ועל הלב הרגשי. משברי פרידה קשים שלא עובדו כראוי עלולים לגרום לעלייה ברמת המתח בלב.

המחמם המשובע- פגיעה בהערכה העצמית במישור אחד או יותר משבעת המישורים בחיים ( שבע הצ'קרות) ייצור חוסר איזון בתפקוד מערכת הלימפה של חלק הגוף השייך למישור זה.

מרידיאן הקיבה ומרידיאן הטחול קשורים לבליעת מזון ולעיכולו, ואילו מרידיאן הכבד ומרידיאן שלפוחית השתן מנהלים את אחסון האנרגיה של חומרי הזנה ואת חלוקתם בכל רחבי הגוף. ארבעה מרידיאנים האלה, היוצרים קבוצה נפרדת, קשורים למצודרם ( השכבה האמצעית של הגוף הפיזי), והם תומכים באופן תפקודי ומבני בגוף הפנימי והחיצוני ופועלים בקשר לתנועה הפיזית.

הקיבה, חוסר יכולת לקבל אירועים מסוימים בחיים והקושי להסתגל לסביבה חדשה גורמים לעלייה ברמת המתח בקיבה, מחלישים אותה וחושפים אותה להשפעת גורמים חיצוניים כגון עישון, אספירין או אלכוהול, או גורמים פנימיים כגון מתחים שנובעים מפחד מניתוח או ממחלה, מתח מתמשך בעבודה ועוד. גורמים אלה מחלישים את ההגנה המקומית של הקיבה ומאפשרים לחיידקים להתיישב ולגרום לנזקים.

הטחול- נוסף על נחיצותו של הטחול למערכת החיסון, הוא חשוב מאוד בתהליך התמרתה של האנרגיה המשוחררת מהמזון והטמעתה בגוף. מבחינה נפשית ייפגע תפקודו של הטחול בגלל חוסר יכולת לקבל את האירועים בחיינו.

שלפוחית השתן- מתח מיני שנוצר בעקבות משברים מיניים, בגידה או קנאה גורמים לחסימה במרכז המין, לעלייה ברמת המתח בשלפוחית השתן, בצוואר הרחם ובגב תחתון אצל האשה, ובשלפוחית השתן, בפרוסטטה ובגב התחתון אצל הגבר.

הכבד נחשב למאגר חומרי התזונה שמבטיח אספקת חומרים ואנרגיה לגוף בשעת הצורך, כך שיישאר מאוזן. תחושת מחסור כרונית, ובייחוד באהבת הורים, יותר פחד וכעס שדוחפים לשימוש באלכוהול ובסמים במטרה להוריד את רמת הסבל. מתן מפלט לכעס , תמיכה ואהבה מבטיחים איזון חוזר של אנרגיות הכבד וגמילה משתייה כפייתית של אלכוהול ומתלות בסמים.

מרידיאן הלב ומרידיאן המעי הדק אחראים על מיזוג האנרגיה ועל שימורה. מרידיאן הכליות ומרידיאן כיס המרה מעניקים חיות ומטהרים את נוזלי הגוף. ארבעה מרידיאנים אלו מקושרים לאנדודרם ( השכבה הפנימית של הגוף הפיזי) ומרכזים את תפקודי האיברים השונים.

מתח נפשי מתמשך שקשור במשבר פרידה מאדם יקר ייצור חוסר איזון במערכת הלב וכלי הדם. מתח זה יכול להביא לידי יתר לחץ דם, שומנים גבוהים בדם ואפילו עישון יתר. גורמים אלו ידועים כגורמי סיכון למחלת לב, ולכן אפשר להתייחס אליהם כאל זרז להופעת מחלת לב, אך לא כאל הגורם עצמו. תמיכה רגשית ועיבוד המשבר כראוי על ידי הבעתו באופן מלא ימנעו הצטברות מתח כזה והופעת מחלת לב.
המעי הדק הוא איבר חיוני מאוד, שמופקד על הספיגה ועל ההפרדה בין הטהור ולא טהור. התכווצות בכלי הדם של המעיים ובמעיים עצמם היא תגובה פזיולוגית טבעית במצבי מצוקה, והיא נגרמת לעיתים בשל פחדים מפגיעות גופניות. מצבי דחק כרוניים מביאים לידי התכווצות כרונית במעיים, חוסר איזון אנרגטי והופעת מחלות פיזיות. מצבים אלה בשילוב משברים נפשיים שאדם מתקשה לספוג, או סבל נפשי שנוצר מהתלבטות, קושי להבחין בין טוב לרע או בין הנכון למוטעה מאיצים את תהליך הופעת המחלות במעיים. איתור מצבי מתח כרוניים במעיים ושחרורם מבחינה נפשית ואנרגטית יאפשרו להשיג איזון אנרגטי והרמוניה נפשית וימנעו הופעת מחלה גופנית בעתיד.

לכליות תפקיד חשוב לא רק בוויסות ובטיהור הדם מחומרים רעילים ומעודפי נוזלים, אלא גם בשמירה על רמת החיוניות ברוב איברי הגוף. משברים חומריים פוגעים בתפקודן של הכליות, ומובילים להופעת מחלות בכליה, בעצמות ובשרירים. משברים טריטוריאלים פוגעים בבלוטת יתרת הכליה, ומשברים מיניים פוגעים בשלפוחית השתן.

כיס מרה- כעס, מרירות או מרה שחורה קשורים באופן הדוק זה עם זה ומשפיעים על כיס המרה. רגש זה נובע מתחושות של עוול וחוסר צדק שיוצרים חסימות בכיס המרה . אם נתייחס אל אדם כועס כאל אדם סובל שזקוק לעזרה, נפתח בפניו את הדרך לצאת ממצוקתו ולחדש את זרם האהבה.

צריכה מוגזמת של רגש כלשהו, שמחובר לאיבר מסוים, עלולה לצמצם את האנרגיה באיבר זה, בייחוד אם משתמשים באיבר שימוש יתר. עודף הצריכה עלול לגרום לירידה בכמות האנרגיה, ובהמשך לניוון תאים ולהתפתחות גידולים ממאירים.
שינוי איכותי באיבר עלול לגרום לשינוי כמותי באיבר אחר.
אם במשבר מעורב אדם ממין זכר, יופיע הכשל התפקודי במרידיאנים שבצד ימין, ואילו כשבמשבר מעורבת אישה, יופיע הכשל במרידיאנים שבצידו השמאלי של הגוף.

ברפואה הסינית, שנים-עשר המרידיאנים מסודרים בשישה זוגות משלימים שקשורים לאיברים הפנימיים. בכל זוג יש איבר מרכזי אחד, בעל קוטביות שלילית יין "מוצק", ואילו האיבר השני הוא בעל קוטביות חיובית, יאנג "חלול".
אפשר לומר שפגיעה באיברי היין גורמת לבעיות רפואיות קשות, חיבור זוגות האיברים אינו מקרי, והם קשורים בניהם אחד לשני.
האיזון בין האיברים, המשלימים זה את זה בתכונותיהם, נשמר באמצעות האנרגיה החיונית שנעה באמצעות מערכת המרידיאנים, שעליהם נמצאים נקודות הדיקור של האקופונקטורה (השיטה הסינית העתיקה לריפוי מחלות ולשיכוך כאבים באמצעות דיקור במחטים מיוחדות), בכל פעם שהזרימה בין היין ליאנג נחסמת, האיזון מופר, והדבר מתבטא בהפרעה או במחלה. את האיזון אפשר ליצור מחדש באמצעות החדרת מחטים בנקודות הגירוי, כדי לעודד את זרימת האנרגיה.
הסרטן מתפרץ באיבר החלש ביותר, או באזור שהאנרגיה היתה חסומה בו זמן רב עקב משברים שקשורים לאזור ולאיברים הללו.

לפיכך, אפשר לראות במחלות ובפציעות סימני אזהרה, תשדירים לא מילוליים שגופנו משדר כאשר איננו משגיחים מספיק על עצמנו. אם נלמד לתרגם את השדרים הסומטיים האלה לאנפורמציה פסיכולוגית-רגשית, נהיה ערים יותר לצורכינו, לתשוקותינו ולקונפליקטים שלנו. מבחינה זו הגוף נפש פותר את בעיותיו בעצמו, כאשר התשובות הלא-נכונות מקבלות צורה של מתחים והתשובות הנכונות מתורגמות לחיוניות.

החכמה היא להיות מודע במידה כזו שנהיה מסוגלים לקלוט איתותים ומסרים אלה לפני שהם נעשים הרסניים ובלתי הפיכים.
דרך להסיק על המשבר הנפשי בהתאם לבעיה הפיזית:
- לפי שבעת מרכזי האנרגיה (צ'קרות).
- לפי האיבר הפגוע , מיקומו, וצידו.
- לפי המרידיאנים.

זיהוי המשבר הוא הצעד הראשון החשוב בתהליך הריפוי
הראיה ההוליסטית של בריאות ואיכות חיים כרוכה לא רק באיזון בין הגוף הפיזי לגוף הפסיכולוגי, אלא חייבת לכלול גם היבטים של הרוח- הנשמה. החל באנרגיה שנספגת דרך המזון, האוויר והעור, המרכזים האנרגטיים-צ'קרות, דרך פיזור האנרגיה בגוף באמצעות זרם הדם, נוזלים והמרידיאנים .

ההבנה של תכונות האנרגיה הקוסמית היא הבסיס להבנת התהליכים הפיזיולוגיים, הגוף הוא בעצם הביטוי הפיזי של הנשמה . מחשבות ורגשות גם הם אנרגיה, שמקורה באותה אנרגיית החיים שבגוף. עצירת רגשות או צריכה מוגזמת שלהם תשפיע על אנרגיית החיים של הגוף, והאופן שאנחנו מביעים את רגשותינו ומתמודדים עם משברים בחיים יקבע אם נמשיך לזרום ולהיות מאושרים.
כל התנסות היא בסופו של דבר סדרה של תהליכים נוירופיסיולגיים במוח. על פי המודל ההולוגרפי, הסיבה לכך שאנו חווים דברים, כמו רגשות, כמציאות פנימית, ודברים אחרים, כמו ציוץ ציפורים ונביחות כלבים, כמציאויות חיצוניות היא, שהמוח ממקם אותן ככאלה כאשר הוא יחווה את ההולוגרמה הפנימית שאנו חווים כמציאות. לעומת זאת, המוח לא תמיד יכול להבחין בין מה שנמצא "שם בחוץ" ומה שהוא מדמה כ"שם בחוץ". וזוהי הסיבה שאנשים כרותי גפיים מתנסים בתחושה של "איבר מדומה". במילים אחרות, במוח הפועל על פי עקרונות הולוגרפיים, הזיכרון של משהו יכול להשפיע על החושים כמו הדבר עצמו. (טלבוט 2001).

ההשפעה היא רבת עוצמה גם על הפיסיולוגיה של הגוף.

בוהם משתמש ברעיון של הסדר הסמוי- הרובד העמוק יותר, הבלתי לוקאלי, ממנו היקום כולו- ומבטא את התחושה: "כל פעולה צומחת מתוך כוונה בסדר הסמוי. הדמיון הוא כבר היצירה של הצורה, בתוכו מצויים כבר הכוונה והזרעים של כל התנועות הנחוצות להתגלמותו. כך מושפע הגוף, וכל השאר, כך שבשעה שהבריאה מגיחה מתוך הרבדים העדינים יותר של הסדר הסמוי, היא נעה דרכם עד להתגשמותה בגלוי". במילים אחרות, ברמת הסדר הסמוי, כמו במוח עצמו, דמיון ומציאות הם בסופו של דבר בלתי נפרדים, ולכן איננו צריכים להיות מופתעים כאשר דימויי מחשבה מתגשמים למציאויות פיסיות בגוף (טלבוט 2001).

הרופא לארי דוסיי מאמין, שדימויים אינם הכלי היחידי שבו יכולה ההכרה ההולוגרפית להשתמש על מנת לחולל שינוי בגוף. כלי אחר הוא פשוט ההכרה בשלמות הבלתי ניתנת לחלוקה של הכל. לפי דעתו אנו נוטים לראות חולי כחיצוני לנו, משהו שמגיע מבחוץ, צר עלינו ומדכא את בריאותנו. אולם אם החלל והזמן והדברים ביקום כולם באמת בלתי ניתנים להפרדה, אזי לא ניתן להפריד בין בריאות לחולי ( טלבוט 2001).

גישה זו למחלות ולבריאות הפיזית, מחזירה לנו את האחריות. מחלות הן תוצאה של משברים ומהווים מעין בחינה שמטרתה להעמיק את ניסיוננו כדי לסייע לנו להתקדם צעד נוסף במסלול ייעודנו הרוחני. תהליך הריפוי הוא אפוא תהליך התפתחותי שמוביל את האדם ממכשול נפשי מעיק לשחרור רוחני, שמעניק סיפוק ואושר עמוק.
האדם במהלך חייו גיבש את עוצמותיו וחולשותיו, ותיעל אותן בהתאם לדפוסים שלמד והפנים, שבאים לידי ביטוי הן ברגש והן בגוף.
האדם בחר מתוך חוויות החיים את מחשבותיו, את הדרך לבטא רגשותיו, ואת אופן תגובותיו. מכוון שכל אלה משקפים את פנימיותו של הפרט, כאשר אדם בוחר ( גם אם מתוך התת מודע) מחשבה / רגש / תגובה מסויימת הינה נובעת מתוכו, לרבות תחושת הכעס, העלבון, העצב וכו'.
על הפרט לקחת אחריות למחשבותיו, רגשותיו ותגובותיו, לפתור את האחר מהאשמה עליהם, ולמצוא את הסיבות לקיומם של אלה, על מנת שיוכל לשנותם ובעקבות כך להתגבר ולפתור את הקושי שבגללו נוצרה חסימה או עכבה (גופנית ו/או רגשית) ולצמוח לכוון הפוטנציאל האישי.

תכנית הלמידה מלמדת ו/או מחזקת את לקיחת האחריות המלאה לחיים מתוך הזכות לחופש הבחירה, ומציאת משמעות ביחד עם ראיית הקשיים הפיזיים כשיקופים לקשיים רגשיים שלא נפתרו.

על מנת לאפשר את הצמיחה ומימוש הפוטנציאל, על הפרט לאבחן את הקשיים הרגשיים והפיזיים שלו, וכך יוכל לבחור לטפל בהם ולשנותם בהתאם.

2. כלי אבחון

במודל מספר אמצעי אבחון העוזרים לפרט לשקף את קשייו ובכך לאפשר לו לבחור לשנותם.
כל אחד מכלי האבחון הכלולים בתכנית הלמידה עשוי לשקף את מקומו המחשבתי, רגשי, תגובתי של הפרט, כשכולם ביחד מהווים תמונת מצב של האדם.

שקוף חוויות ואירועים יומיומיים

המציאות אותה הפרט חווה באופן סובייקטיבי משקפת את הדרך בה בחר ( במודע או שלא במודע) להתבונן ולפרש אותה. לכן התבוננות על חוויה או אירוע כאוב מאפשרת תובנה לפרשנות שניתנה ואומצה, ומאידך על אפשרויות נוספות להתבוננות שמאפשרת גאולה מהכאב ( רגשי ו/או פיזי).
דפוסי חשיבה ופרשנויות ניתנים שינוי.
בתכנית הלמידה מובאים האירועים והחוויות ולומדים מהם על הפרשנות שאומצה.
כאשר באים לידי ביטוי חמשת הנחות היסוד כבסיס לפרשנות חדשה.


חוויות היום יום משופעות באינפורמציה שעשויה לעזור לפרט ללמוד על עצמו. ככל שהפרט יהיה קשוב ומודע יותר למחשבות / רגשות / תגובות שלו, כך יוכל לזהות את מקורן ואת חשיבותן ליצירת המציאות שלו, ובעקבות כך יוכל לבחור לשנות את שראוי לשינוי בעיניו.

אולמן מניח שהנפש שלנו מנסה כל הזמן ללמדנו דברים שאיננו מודעים להם בחיי הערות שלנו. העולם שאנו יוצרים עבור עצמנו הוא גמיש ויצירתי לפחות כמו עולם החלומות שלנו ( טלבוט 2001).

" בריאות"

למידת הקשר בין הגוף לנפש מאפשרת את ריפוי הגוף דרך ריפוי הנפש. כאשר הפרט מזהה את האיבר ו/או האזור הפיזי הפגוע יוכל ליצור את ההקשר הנפשי לו ולרפאו ( וכל זאת מבלי להימנע מטיפול רפואי קונבנציונלי ).


"אמונות ותפיסות עולם"

לפי התורה הקוונטית האדם יוצר את חוויית המציאות בעצם העובדה שהוא מתבונן בה.
ולכן שינוי של עולמנו הפנימי יתבטא גם במציאות "החיצונית" של חיינו. למעשה גם בוהר עצמו טען שבנקודה זו, תורת הקוונטים אינה מגלה לנו שום דבר חדש באמת. תורת הקוונטים רק חוזרת ומזכירה לנו את האמת העתיקה, שבדרמה הגדולה של הקיום אנו ממלאים תפקיד כפול- גם משתתפים וגם צופים.

אדלר (אדלר 1958) טען כי אדם גדל ומסגל לעצמו אמונות ותפיסות עולם בהתאם לבית בו גדל. אמונות ותפיסות עולם אלו מתאימות לילד החי מתוך שמירה עצמית אינטואיטיבית, אך לעיתים תפיסות עולם אלה הופכים לרועץ בחייו הבוגרים.
באמצעות החוויות והאירועים שמעוררים את תשומת ליבו של הפרט לקשיים , ניתן לאבחן את אותן אמונות ותפיסות עולם שהפכו לדפוס התנהגות שלעיתים חוסם ולא מאפשר בריאות (נפשית ופיזית).

עזרה גדולה בהבנה של משמעות שנותן היחיד לעצמו ולחיים באה באמצעות זיכרונותיו. כל זיכרון, שולי ככל שיהיה, מציג משהו שכדאי לזכור. וזאת משום השתקפות בחיים כפי שהוא רואה אותם. הזיכרון אומר לו "זה מה שעליך לצפות" או " זה מה שעליך למנוע" או "כאלה הם החיים". חשוב להדגיש כי הניסיון כשלעצמו אינו כה חשוב כמו העובדה שדווקא הוא נשאר בזיכרון ומשמש לגבש את המשמעות הניתנת לחיים, כל זיכרון הינו מזכרת (אדלר 1958) .

שתי סיבות לכך שזיכרונות מוקדמים תופסים מקום כה חשוב. ראשית כלולה בהם הערכה יסודית של הפרט על החיים ומקומו בהם. זה הסיכום הראשון שהוא עושה מההתרשמות הבסיסית שיש לו מעצמו ומסביבתו.
שנית זוהי נקודת התחלה סובייקטיבית שלו. התחלת האוטוביוגרפיה שהוא יוצר לעצמו. לעיתים קרובות מוצאים בה את הניגוד שבין עמדה של חולשה וחוסר יכולת אותה הוא מרגיש והמטרה של כוח ובטחון אותם הוא רואה כאידיאל.
אין זה משנה אם הזיכרון שאדם מוסר כזיכרון ראשון הינו המאורע הראשון שהוא זוכר או אם אינו אירוע אמיתי. הזיכרונות חשובים רק בעבור מה שהם מייצגים- הפרוש וההשפעה שלהם על חיי אותו אדם בעתיד(אדלר 1958).

התנהגותו של ילד מושפעת מהדרך שבה הוא מבין את הנעשה סביבו. כבר מיום היוולדו הוא עסוק בחיפוש אחר דרכים להוות חלק משמעותי בחברה הסובבת אותו, כחלק מצורך קיומי להרגיש שייך. הסביבה הראשונה שממנה הוא לומד ומסיק מסקנות היא משפחתו, שמהווה את כל עולמו בשלבים הראשונים. בתור תינוק הילד בוחן את סביבתו והוריו, ומהתנהגותם הוא מסיק, באופן לא מודע, כיצד עליו להתנהג כדי שיתייחסו אליו ויכירו בערכו. מצויד בלימוד ובמסקנות על החיים עד כה, וכשהתפתחותו הגופנית, השכלית והרגשית מאפשרת לו לשכלל את דרכי ההתנהגות שלו לצורך השגת מקום במשפחה ותחושת ערך, הילד נחשף בהדרגה גם לעולם החברתי שמחוץ למשפחה הקרובה, וצורות ההתנהגות שפיתח בבית מלוות אותו וממשיכות ללוותו במסגרות החדשות. למשפחה, השפעה משמעותית מאוד על התפתחות אישיותו של הילד(אדלר 1958).

אווירת המשפחה מורכבת מהחיבור בין תפיסות העולם, הטעמים והסגנונות שמביא כל אחד מההורים למשפחה החדשה. החיבור יוצר אוירה שהיא ייחודית למשפחה, וכוללת את הטעמים והריחות בבית, המנהגים, הדעות על החיים, על איך צריך להתנהג, מה תפקידו של כל אחד מבני הזוג במסגרת המשפחתית, איך מדברים האחד עם השני, כיצד פותרים סכסוכים ועוד.

בשנותיו הראשונות של הילד מתגבשת תפיסת עולם המושפעת מהאווירה במשפחה, כפי שהוא מפרש ומבין אותה, וכוללת את האופן שבו הוא תופס את החיים, את היחסים בין האנשים ובין המינים, וכן את עצמו ואת ערכו. מכאן הוא מסיק אילו דרכי התנהגות יגרמו לו להרגיש שייך ובעל ערך בתוך המשפחה.

סביר להניח שילד שגדל במשפחה שיש בה אוירה של שמחת חיים, אהבה ואופטימיות יהיה מאושר ואופטימי. וילד שגדל במשפחה שבה שוררת אוירה של עצב ודיכאון או קרירות וריחוק יהיה מופנם ועצוב, ואולי אפילו כועס ומריר.

דרך החוויות והאירועים יכול הפרט לזהות את דפוסי החשיבה והאמונות אותם סיגל לעצמו ושבעטיין נבנתה המציאות אותה חי.
בהתאם להנחות היסוד יוכל הפרט לשנות אמונות אלה ולשחרר את עצמו מקיבעונות אלה לשם צמיחה ומימוש.

"חלומות לילה"

לפי פרויד (פרנקל 1962) הרואה את החלום באוריינטציה של העבר, החלום נעוץ בעיקר בהתנסויות אישיות של היחיד בעבר, בין אם הן טראומטיות ובין אם לאו. החלום מבטא נאמנה את הקונפליקטים בפנימיים של האדם, את תסביכיו העמוקים וכן את חרדותיו וחוויותיו המודחקות.

לכל חלום יש מניע או משאלה שמביא לחלימה בלילה, חלימת החלום עצמו היא מילוי משאלה זו, כלומר יש כוונה המוגשמת באמצעות החלום. לחלום יש רובד סמוי המכיל תכנים מאיימים ולכן הם מסווים, יש כמה שיטות להעלים את התוכן הסמוי- החלפה, התקת רגשות, ביטוי סמלי, בדרך זו התוכן הסמוי מסווה את עצמו ומונע חרדה.

באמצעות החלום אנו יכולים ללמוד הרבה על היחיד ולהגיע להכרת עולמו הפנימי ובעיותיו הנפשיות. פרויד רואה בחלום את "נתיב המלך" להבנת אישיותו של האדם, ואמצעי תרפויטי ממדרגה ראשונה.

לפי תפיסתו של יונג הרואה את החלום באוריינטציה אל העתיד, החלום מכוון בעיקר לניבוי העתיד. החלום מבטא בעיקר את ה"בלתי מודע" הקולקטיבי, כפי שהוא הצטבר במין האנושי מקדמת דנא, וכן את "חכמת הדורות" המועברת באורח גנטי מדור לדור. על פי גישה זו, כל אימת שאדם נמצא במיצר או עומד בפני בעיה קשה שעליו להתמודד אתה, הוא "פונה" באורח בלתי מודע אל אותו "מקור לא-אכזב" של "חכמת הדורות", המראה לו באמצעות החלום את הפתרונות לבעיותיו.

בשביל פעילות נפשית ושכלית יציבה ובריאה חייבים קשר הדוק ותיאום בין מודע לבין לא-מודע. ברגע שהקשר מתנתק , יש הפרעות נפשיות. על הקרע הזה סמליות של חלומות משחקת תפקיד של מתווך השולח מסרים מחלקים אינסטינקטיביים לרציונליזם בשכל. פירוש סמלים אלה מעשיר יכולות דלילות של התודעה (יונג 1989) .

החלום, או מה שהאדם זוכר ממנו, מדבר אלינו ב"שפה" סימבולית שעלינו להבין אותה על מנת שתהיה משמעותית עבורנו.

"חלומות יכולים להיות אמת בלי רחמים, תגליות פילוסופיות, אשליות, דמיון פרוע, תוכניות והזכרות, נבואות ואפילו חזונות טלפאטיים, חוויות אירציונליות ועוד. גילוי אופייני של הלא-מודע הוא חלום. כמו שלנפש יש הצד היומי, המודע, יש לה גם חיים ליליים, לא מודעים, שאפשר לתאר אותה כפנטזיה, הדומה לחלום. וכמו שבתודעה יש לא רק רצונות וחששות, אלא גם אינסוף דברים אחרים, כך גם קיימת אפשרות סבירה למדי שנפש החולמת יש אותה כמות ואולי רבה יותר של גוונים, משמעויות ויכולות, מאשר לתודעה, שהצד האופייני שלה היא ריכוז, הגבלה ומיעוט עם שלילה" (יונג 1989).
כאשר מתייחסים לחלומות מעלים מן הגניזה נקודות חשובות מאופיו של אדם, שמתוסף כל החומר הזה על התודעה, הרי נוצרת הרחבה ניכרת של האופקים. הכרה עצמית מעמיקה יותר שצריך לשער בה, כי תהיה מסוגלת יותר מכל דבר אחר לשוות לאדם יתר ענווה ויתר הומניות ( יונג 1989).

מונטאגו אולמן- פסיכיאטר, מייסד מעבדת השינה בבית החולים מיימונידס בברוקלין- גילה כי חלומותיהם של מטופליו תמיד שיקפו את כשלונותיהם בכנות והכילו מטאפורות שנראו כבנויות בכוונה להביא את האדם, בעדינות, למצב מודעות גבוה יותר.
יתר על כן, חלומות אלה לא היו תופעה חד-פעמית. במהלך הפרקטיקה שלו ראה אולמן שאמת מסוימת, שאדם סירב לראות לגבי עצמו, היתה עולה וצפה שוב ושוב מתוך חלומותיו, בתחפושות מטאפוריות שונות, בהתייחסות לאירועים שונים מעברו, אולם תמיד בניסיון ברור להביאו להכרה באמת.

העובדה שאדם יכול להמשיך ולהתעלם ממסרים מחלומותיו ועדיין לחיות עד גיל מאה, מביאה את אולמן למסקנה שתהליך הוויסות העצמי הזה נאבק ליותר מאשר שלומו של הפרט הבודד, הוא מאמין שהטבע דואג להישרדותו של המין האנושי כולו. הוא מסכים עם בוהם ( אבי תורת הקוונטים) גם בעניין חשיבותה של השלמותיות, ומרגיש שחלומות הם דרכו של הטבע לנסות ולפתור את הצורך שלנו, הכפייתי כנראה, לפצל את העולם.
" הפרט יכול להתנתק מכל מה שהנו משותף, משמעותי ואוהב ועדיין לשרוד. אולם, לאומות אין את הפריבילגיה הזו. אם לא נלמד להתגבר על האופנים שבהם פיצלו את המין האנושי, לאומית, כלכלית, דתית ובכל דרך אחרת, נמשיך להימצא במקום שבו אנו יכולים במקרה להשמיד את התמונה כולה". אומר אולמן.
"הדרך היחידה לעשות זאת היא לראות כיצד אנו מפצלים את קיומנו כיחידים. חלומות משקפים את ההתנסות האישית, אולם אני סבור שהסיבה לכך היא צורך עמוק יותר בהשתמרות המין, צורך בשימור החיברויות בתוך המין כולו" (טלבוט 2001).

פיסיקאי בשם פ. דיויד פיט ( טלבוט 2001) מאמין שצירופי מיקרים אינם רק ממשיים, אלא גם מספקים הוכחות נוספות לקיומו של הסדר הסמוי, כפי שטוען בוהם. ההפרדה לכאורה בין חומר ותודעה הנה אשליה, תוצר מלאכותי המתרחש רק לאחר שהשניים התגלו ועברו לעולם של עצמים ושל רצף זמן.
עוד טוען פיט, כי המציאות האובייקטיבית דומה יותר לחלום ממה שיכולנו לשער . לדוגמה, "העלה בדמיונך חלום שבו אתה יושב לארוחת ערב עם הבוס שלך ואשתו. אתה מזהה מניסיונך את כל החפצים בחלום, השולחן, הכיסאות, הצלחות, המלחייה, כולם נפרדים וממשיים למיטב שיפוטך. דמיין שאתה מנסה בצירוף מקרים בחלום- אולי מוגשת מנה לא טעימה במיוחד וכשאתה שואל את המלצר מה קיבלת, הוא אומר ששמה של המנה הוא "הבוס שלך". בהבינך שהטעם גרוע של המנה חושף את רגשותיך האמיתיים כלפי הבוס שלך, אתה בא במבוכה ומשתאה כיצד חלק מהאני "הפנימי" שלך הצליח להשתחל למציאות "החיצונית" של האירוע. כמובן שהתעוררות מהחלום תבהיר מיד שלא היה כל דבר מוזר בצירוף המקרים הזה, משום שלא היתה כל הפרדה של ממש בין האני "הפנימי" שלך לבין "החיצוני" בחלום.
באופו דומה, ניתן להבין – אומר פיט- שהנפרדות של העצמים בחלום גם היא היתה למראית העין בלבד, משום שהכל נבע מרמה עמוקה ויסודית יותר- השלמות הבלתי ניתנת לחלוקה של תת-ההכרה.

תכנית הלמידה נותנת מקום חשוב לפרוש והבנת החלומות לשם מודעות למחשבות ולאמונות והבנתם, והבחירה לשנות על פי הצורך.

"שאיפות"

התבוננות בשאיפות מאפשרת מודעות לשתי נקודות עיקריות:
1. השאיפה משקפת את מה שחסר לפרט והיה רוצה שיהיה לו.
2. השאיפה מסמנת את הכוון למימוש והתפתחות.

לדוגמה: שאיפה לעצמאות כלכלית עשויה לשקף: * מציאות עכשווית של חוסר, או תלות, או תחושת אי מימוש . * כמו כן עשויה לשקף לאדם שעל מנת לצמוח הוא צריך למצוא את החופש הפנימי / העצמאות הפנימית / יישום חופש הבחירה שאינו תלוי בדבר. * החופש לחשוב באופן עצמאי, או החופש להרגיש משוחרר ולא עצור או חסום, החופש לא להרגיש אשם, החופש לא להרגיש תלוי וכו'.

התבוננות בשאיפות ומודעות לאמת המסתתרת בתוכן, מאפשרת לקיחת אחריות להן, ובחירת האמצעים הממשיים למימושם.


3 כלי טיפול

אמונה מודעת בצורה של רצון עז עשויה גם היא לשמש כמעצבת של ההולוגרפיה הגופנית. בשנות השבעים הדהים הסופר והמרצה יליד הולנד, ג'ק שוורץ, את החוקרים במעבדות בכל רחבי ארצות הברית, ביכולת שלו לשלוט באופן רצוני בתהליכים הביולוגיים הפנימיים של גופו ( טלבוט 2001).

לעיתים המודעות לקשיים לבדה מאפשרת את השינוי לצמיחה. אך לא פעם זקוק הפרט לכלים נוספים על מנת לחזק את יכולת השינוי.


שליטה במחשבות (הדרך הרציונלית)

ההנחה הראשונה מניחה כי פוטנציאלית לאדם חופש בחירה למחשבותיו. על מנת שבפועל תהיה בחירה, האדם צריך לפתח דרך לשלוט במחשבותיו כדי שיוכל לבחור את זו המתאימה לו ביותר ולהופכה לדומיננטית, כמו גם להעלים את הלא רלוונטית.
לדוגמה: אדם פסימי יכול ללמד את עצמו להיות אדם אופטימי אם ילמד ראשית לזהות את המחשבות הפסימיות שלו, יבחר את המחשבה האופטימית הרצויה, ויחליף האחת בשניה. לשם כך עליו להיות מודע למחשבותיו ולשלוט בהן.

השפעת המחשבה על הנסיבות- כל אדם אשר מתאמן משך זמן בשליטה עצמית ובטיהור עצמי, יודע שהנסיבות צומחות מהמחשבה. כל זרע מחשבה שנזרע או שניתן לו ליפול לתוך התודעה ולהכות בה שורש, מייצר את מינו, פורח במוקדם או במאוחר לכדי פעולה, ומניב פרי של הזדמנויות ונסיבה. מחשבות טובות מניבות פרי טוב, מחשבות רעות פרי באושים.
האדם למד מן הסבל והן מן השמחה.
האדם כמושל ואדון המחשבה, הוא הבונה את עצמו, המעצב והיוצר את סביבתו.
בני אדם אינם מושכים אליהם את אלה שהם רוצים למשוך, אלא את אלה שכמותם, גחמותיהם, שיגיונותיהם ושאיפותיהם מושמות לאל בכל צעד, אדם נתון באזיקים אך ורק בידי עצמו.
סבל הוא תמיד פועל יוצא של מחשבה לא טובה בכוון מסוים, זהו אות לכך שהפרט לא נמצא בהרמוניה עם עצמו, עם חוק הקיום שלו. התכלית היחידה והעליונה של סבל היא לטהר, לבער את כל אשר הוא חסר תועלת ולא טהור. סבל מגיע לקצו אצל אדם שהוא טהור.
חוק, לא אנדרלמוסיה, הוא העיקרון השליט ביקום, צדק, לא עוול, הוא היסוד והמהות של החיים, יושר, ולא שחיתות, הוא הכוח המעצב והמניע בממשלת הרוח של העולם. כיוון שכך, צריך אדם רק לכוון עצמו לראות שהצדק מושל ביקום. ותוך כדי התהליך של מיצוב עצמו, הוא ימצא שכאשר הוא משנה את מחשבותיו לקראת דברים ואנשים אחרים, דברים ואנשים אחרים משתנים לקראתו.

רצף מחשבות מסוימות שמתמידים בהן, תהיינה אלה טובות או רעות, לא תכשלנה מלתת את תוצאותיהן באופי ובנסיבות. אדם אינו יכול לבחור באורח ישיר את נסיבות חייו, אך הוא יכול לבחור את מחשבותיו, ובכך באופן עקיף, אך בוודאות, לעצב את הנסיבות שלו.

חולי ובריאות- בדומה לנסיבות, מושרשים במחשבה. מחשבות חולניות תבאנה לידי ביטוי בגוף חולני. (שינוי תפריט המזון לא יועיל לאדם שלא ישנה את מחשבותיו, כאשר אדם עושה את מחשבותיו טהורות, הוא אינו מתאווה יותר למזון לא טהור). מחשבות נקיות יוצרות הרגלים נקיים.

מחשבה ומטרה- כל עוד מחשבה אינה מקושרת למטרה, אין הגשמה נבונה. אדם צריך להציב מטרה הגונה בלבו ולהיערך להגשמתה, עליו להפוך מטרה זו לנקודה המרכזית במחשבותיו. זוהי דרך המלך לשליטה עצמית, ולריכוז אמיתי של מחשבה. גם אם ייכשל שוב ושוב בהגשמת מטרתו, כפי שמתחייב עד אשר יתגבר על חולשתו- חישול האופי שיושג יהיה המדד להצלחתו האמיתית, וזה יציב נקודת זינוק חדשה לעוצמה וניצחון בעתיד. כפי שאדם חלש פיזית יכול לחזק את עצמו על ידי אימון קפדני וסבלני, כך יכול זה עם המחשבות החלשות לחזק אותן על ידי שיתרגל עצמו בחשיבה נכונה. ניצחונות המושגים באמצעות מחשבה נכונה יכולים לשרוד רק על ידי ערנות וזהירות.

החלטות מקורן בשכל, ולא בגוף. אם מחלה אינה אלא גישה לקויה לפתרון בעיות, הריהי החלטה, ואם היא החלטה, השכל הוא המחליט אותה ולא הגוף. קבלתה של מחלה כהחלטה של השכל, בשביל תכלית שלמענה היא תשתמש בגוף, היא הבסיס לריפוי. והדבר נכון לגבי הריפוי על כל צורותיו. חולה מחליט שכך הדבר, והוא מבריא, מי הוא הרופא? שכלו של החולה עצמו, התוצאה היא מה שהוא מחליט שהיא תהיה, נראה שגורמים מסוימים מסייעים לו, אבל הם אינם אלא צורה של בחירתו שלו.
הצב את הסיבה והתוצאה בסדר התרחשותן הנכון, ותבריא או תשמור על בריאותך.

מספר כלים לחזק את השליטה במחשבות:

ידע ולמידה
אדם גדל עם דפוסי חשיבה שנבנו עוד בילדותו והתחזקו בבגרותו . על מנת שיהיה לפרט חופש בחירה, עליו להגדיל את היצע הידע שלו שיוכל ממנו לבחור את הרצוי לו.
אדם ש ברשותנו תפיסת עולם אחת ויחידה, אין בסיס לבחירות.

עליו לצייד את עצמו במגוון מחשבות, רעיונות, אמונות, תפיסות עולם ועוד, שמתוכן יוכל לבחור. ככל שאדם למד יותר, כך יכולת הבחירה עולה.

על פי אריסטו (1981) דרגת משמעות החיים של בני האדם נקבעות על פי המידה שבה הם עוסקים בפועל המיוחד לאדם, ופועל זה הוא העיון או ההגות. מידת משמעות חייו של אדם היא אף המידה בה עשה עצמו ליותר ויותר אוטונומי- בלתי תלוי בגורמים שמחוצה לו, הבוחר בחיי עיון הופך עצמו תלוי בראש וראשונה באמת.

מנטרה
איכות הצלחת הלמידה של תלמיד לדוגמה הלמד את הא.ב. או את לוח הכפל תלויה במידת השינון והחזרות שיתרגל. כך גם לשנות מחשבה אחת באחרת תלויה במידת השינון של המחשבה הרצויה, עד שזו מחליפה את מקומה של הראשונה.

האדם מזהה את דפוס החשיבה החוסם שסיגל לעצמו בהיותו צעיר, ושיצר את מציאותו כבוגר ומחליפו בדפוס אחר.
לדוגמה: אם אדם מאמין כי "הוריו שונאים אותו", ובעקבות כך שרוי בכעסים, עצב, קשיים בתקשורת וכו', יכול האדם לבחור מחשבה אחרת כמו: "הורי אוהבים אותי בדרכם שלהם" או " הם פעלו על פי מה שלמדו וידעו". ככל שישנן משפטים אלה יותר, כך יהפכו אלה לאמונות החדשות ויבנו מציאות שונה שבוודאי תשפיע על הרגשות הפנימיים וההתייחסות האחרת להורים.

הסחת הדעת
לעיתים משתלטות עלינו מחשבות שעיתויין לא נוח . על ידי הסחת הדעת והתרכזות בדבר אחר, יעלמו אלה שהשתלטו.
יש לאדם היכולת לקבוע את עיתויין של המחשבות, להזמינן אליו או לדחותן מעליו.
דרך זו עוזרת לפרט לשלוט במחשבות בתכנים ובעיתוי.

הפסיכולוגית ג'יין אכטרברג, מנהלת המחלקה למחקר ומדע השיקום במרכז מדעי הבריאות באוניברסיטת טקסס, דאלס, ואחת המדעניות שסייעו בפיתוח טכניקות ההדמיה, סבורה שעל האדם החולה, אפילו בהצטננות רגילה, ליצור כמה שיותר "הולוגרמות עצביות" של בריאות- בצורה של אמונה, דימויים של בריאות, אושר והרמוניה, ודימויים של הפעלת תפקודים ספציפיים במערכת החיסונית. היא סוברת גם שעל האדם לנטרל כל אמונה או דימוי בעלי השלכות שליליות על בריאותו, ולהבין שההולוגרמות של גופנו הן יותר מאשר סתם תמונות. הן מכילות סוגים רבים אחרים של אינפורמציה, כולל הבנות ופרשנויות אינטלקטואליות, דעות קדומות- מודעות ולבלתי מודעות- פחדים, תקוות, דאגות וכן הלאה טלבוט 2001).

בוהם מודה שהוא מאמין כי היקום כולו הוא "מחשבה", והמציאות מתקיימת רק במה שאנו חושבים. ככל שאמונותינו עמוקות יותר וטעונות יותר ברגש, גדלים הסיכויים לחולל שינויים בגופנו כמו גם במציאות עצמה (טלבוט 2001).

חוקר שקידם את רעיונותיו של בוהם הוא פרופסור רוברט ג'יאן, פרופסור לאוירונאוטיקת חלל ודיקן בדימוס של בית הספר להנדסה ולמדע שימושי באוניברסיטת פרינסטון: "נדמה לי שהגענו לתחום שבו פעולתה של התודעה בסביבה נעשית ברובד כה ראשוני, שאנו אכן יוצרים את המציאות בכל מובן סביר של המונח ( טלבוט 2001).
דיבור וכתיבה
בתהליכי המודעות, הפרט למד לאבחן את עצמו, לאבחן את הדפוסים שיצרו את מציאותו, ללמוד מחוויותיו על אמונותיו ולמצוא את הפתרונות המתאימים.
אחד הכלים הטובים לגלות את עצמנו, לשחרר את הראוי שחרור, ולהפנים דרכים חדשות, הוא על ידי דיבור וכתיבה שהם אמצעים להתמודדות אישית עם הסוגיות שעולות. הפרט מקשיב לעצמו, לשפה שמשתמש, לטונציות, לתוכן ומגלה את עצמו. כמו כן בדיבור האדם למד לקבל את עצמו כמות שהוא ( ולא להתבייש ממי שהוא) ולא להסתתר בשתיקה.
מדיטציה ( הדרך הלא רציונלית)

"האני" של שאנקרה הוא מה שנוכח בעת השינה העמוקה, חסרת החלומות ושאליו אפשר להגיע רק באמצעות מדיטציה ממושכת . במצב כזה המחשבה הרציונלית המבוססת על מושגים והגדרות, נעלמת לגמרי.
עצם הרעיון שהמציאות הרוחנית נמצאת מעבר להגיון המושגי של חוקים והגדרות אפשר למצוא בתנועות מיסטיות רבות במערב ובמזרח.

תנועות כאלה משתמשות באמצעים של שינוי מצב תודעה ( מדיטציה, חזרה מונוטונית על מנטרה או על תפילה, טראנס המושג באמצעות ריקוד לקצב תופים, נטילת סמים וכדומה) כדי לעצור את תהליכי החשיבה ההגיוניים ולהביא את המאמינים לחוויה הרוחנית המבוקשת.

על פי האמונה הנוצרית, טבע השילוש הוא "מסתורין", שאי אפשר להשיג אותו באמצעות ההגיון, שלושת המעגלים המייצגים את שלושת הפרסונות: האב, הבן ורוח הקודש, כל אחת מהפרסונות האלה אינה שונה מהאחרות, האב איננו הבן, האב איננו רוח הקודש, והבן אינו האב, אבל שלושתן זהות של האל.

בהודו אפשר לחשוב על איחוד מיסטי בין אדם לאדם, שמבטא את האחדות המהותית של שניהם עם הרוחניות הקוסמית. סוג כזה של איחוד מתקיים למשל בקשר שבין מורה (גורו) ותלמיד. התלמיד מאחד את התודעה הפרטית שלו עם התודעה של מורהו, ובכך הוא מגיע גם לאיחוד עם התודעה הקוסמית של הבראהמן.
האהבה, כולל הביטויים הגופניים שלה, יכולה גם היא להביא לאיחוד כזה של שני בני אדם עם התודעה הקוסמית הכללית.

מחקרים שנעשו ובדקו את יעילותה של המדיטציה (http://www.7000.org.il/research):
במחקר שנעשה בשתי חברות ששילבו את תוכנית המדיטציה נמצא, שמנהלים ועובדים שתרגלו את הטכניקה השתפרו, באופן משמעותי, בבריאות גופנית כללית, בהרגשה כללית ובחיוניות בהשוואה לנבדקי ביקורת בעלי תפקידים דומים באותן חברות. מתרגלי המדיטציה דיווחו גם על ירידות משמעותיות בבעיות, על שיפורים באיכות השינה ועל ירידה משמעותית בצריכת אלכוהול וסיגריות בהשוואה לנבדקי הביקורת.( International journal).

מחקר נוסף הראה שחודש לאחר שהחלו בתרגול המדיטציה, התנסו הנבדקים בשיפור קונצפציית העצמי בהשוואה לתקופה שלפני לימוד הטכניקה. מתרגלי המדיטציה פיתחו קונצפציית עצמי מוגדרת יותר ותפשו את ה "עצמי הממשי" כקרוב יותר, באופן משמעותי, ל"עצמי האידיאלי". אצל נבדקי הביקורת, שהותאמו בקפידה, לא נמצאו שינויים דומים. (british journal of psychology).

מחקר על התועלת לפזיולוגיה מצא כי טכניקת המדיטציה יוצרת מצב פזיולוגי של ערנות נינוחה. בזמן התרגול, הפיזיולוגיה מגיעה למצב עמוק של מנוחה, המתבטאת בירידה משמעותית בקצב הנשימה (respiration rate), נפח האוויר הננשם בדקה (minute ventilation), נפח האוויר הכלול בכל נשימה (tidal volume) וריכוז חומצה לאקטית בדם, וכן גדילה משמעותית בהתנגדות החשמלית של העור ( מדד להרפיה). עם זאת הפיזיולוגיה שומרת על ערנות ולא שוקעת בשינה, כפי שניכר מעלייה בשפע של גלי אלפא ב- EEG. ממצאים אלה הובילו את החוקר ד"ר קית וולאס להסיק, כי ערנות נינוחה היא מצב תודעה עיקרי רביעי, המכונה תודעה טרנסנדנטלית, והוא נבדל פזיולוגית, במובהק, מהמצבים המוכרים של ערנות, חלימה ושינה.

חוקרים רפואיים מצאו ירידה בגורמי סיכון למחלות הלב וכלי הדם, והינם יתר לחץ-דם וריכוז גבוה של כולסטרול בנסיוב. מחקרים נרחבים בחברות ביטוח רפואי מצאו כי מתרגילי המדיטציה, מכל הגילאים, השתמשו כ- 50% פחות בשירותים רפואיים, הן שירותים בתוך בית החולים והן שירותים במרפאות חיצוניות. הממצאים כללו ירידה של 87% בשיעור האשפוזים כתוצאה ממחלות לב וירידה של 55% בשיעור האשפוזים כתוצאה מסרטן. ראויה לציון במיוחד העובדה, כי מודטים מעל גיל 40 סבלו מבעיות בריאות כ-70% פחות מאשר אחרים באותה קבוצת גיל. מחקרים אחרים מצאו כי מתרגילי המדיטציה באמצע שנות החמישים לחייהם היו בעלי גיל ביולוגי צעיר ב-12 שנים מגילם הכרונולוגי, וכי נבדקים שהחלו לתרגל בגילאים מבוגרים ( אפילו 80 שנה) חיו שנים רבות יותר והיו בריאים יותר ושמחים יותר מאשר קבוצות ביקורת בגילאים דומים.

מדיטציה לתועלת פסיכולוגית. מספר רב של מחקרים מצאו כי המדיטציה מגדילה את יכולת התפישה הרחבה ומשפרת את יכולת המיקוד החד ( field independence או אי-תלות בשדה). תרגול סדיר של טכניקה זו מרגיל את הפזיולוגיה לשמור על התנסות של ערנות נינוחה בכל עת. מחקרים הראו כי זוהי דרך טובה להפחית חרדה, דיכאונות וכעסים. מודטים משתפרים ביכולות לראות את נקודת המבט של אנשים אחרים, ועם זאת לא ניתן להשפיע עליהם בקלות ולגרום להם, באמצעות לחץ חברתי, לפעול באופן שהם מרגישים שהוא לא נכון. הם נוטים לתפוש את העולם באופן יותר חיובי והוליסטי.

יצירתיות משתפרת גם היא כתוצאה מתרגול המדיטציה, על כך מעידים מבדקים שבחנו את שטף הדיבור והביטוי הצורני, את הגמישות ואת המקורית. התפישה הופכת להיות מדויקת יותר ומונעת פחות על-ידי דעות קדומות או מוטעות. תהליכי זיכרון בסיסיים משתפרים. תלמידי בית-ספר המתרגלים את טכניקת המדיטציה משתפרים משמעותית בכישורים בסיסיים במתמטיקה, קריאה, דיבור ויכולת למידה. מחקרים שבדקו תלמידי בית ספר יסודי ותיכון וכן סטודנטים באוניברסיטה ומבוגרים מצאו תוצאות איי קיו משופרות בהשוואה לקבוצות ביקורת שלא מדטו באותה תקופה.

מחקר ארוך טווח של 10 שנים, שעקב אחרי סטודנטים באוניברסיטה לאחר שסיימו את לימודיהם, מצאו עלייה במדדים הוליסטיים של פיתוח העצמי בהשוואה לקובצי נתונים בשלוש אוניברסיטאות ביקורת שהותאמו לנבדקים בגילם ובמינם. אצל המודטים נמצאו רמות גבוהות יותר של חשיבה מוסרית, עצמאות ואינטגרציה מאשר נמצאו אי-פעם בעבר בכל קבוצה אחרת.

בתחום הסוציולוגי, סקירה כמותית של 198 נחקרים מצאה כי המדיטציה היא אמצעי יעיל למניעה וטיפול בשימוש בסמים ובאלכוהול. במחקר של אלכוהוליסטים כרוניים נמצא כי הטכניקה הביאה ל 65% הימנעות. מחקר אחר שבוצע במרכז לגמילה מסמים בקרב תלמידי תיכון וסטודנטים באוניברסיטה שצרכו סמים משכרים מצא ירידה של 89% בצריכת סמים.

מחקר שבדק חיילים משוחררים שסבלו מבעיות הסתגלות בעקבות טראומות מצא, כי טכניקת המדיטציה הביאה לירידה משמעותית בקיפאון רגשי, בצריכת אלכוהול, בבעיות משפחתיות, בנידודי שינה, ובאבטלה ולירידה כוללת בהפרעות פוסט- טראומטיות, בהשוואה לקבוצת ביקורת שעברה פסיכותראפיה.

משרד העבודה היפאני הזמין מחקר בן חמישה חודשים כדי לבדוק השפעת המדיטציה על 447 עובדים במפעל מרכזי בתחום התעשייה הכבדה. המחקר מצא ירידה בתלונות גופניות, ירידה בחרדה, ירידה בעישון, ירידה בנדודי שינה, ירידה בבעיות עיכול וירידה בנטייה לנאורוזה ולבעיות פסיכוסומטיות אצל אלה שלמדו את הטכניקה בהשוואה לקבוצות ביקורת שלא למדו אותה.

שימוש רב נעשה בטכניקת המדיטציה כאמצעי יעיל לשיקום אסירים. מחקרים מלמדים, כי תרגול מביא לשינויים חיוביים בבריאות, בפיתוח האישיות, ובהתנהגות ולירידה במספר הכליאות החוזרות לאחר השחרור (רצידיביזם). מחקר אחד על רצידיביזם במדינת קליפורניה בארה"ב מצא , כי 259 אסירים שלמדו את המדיטציה בעת שהותם בבתי הכלא פולסום או סאן-קוונטין או במכון ההכשרה המקצועית של דיואל נכלאו מחדש לאחר השחרור כ- 35% עד 40% פחות מקבוצות ביקורת שהותאמו בקפידה. מחקר נרחב שבוצע בסנגל, שבמערב אפריקה, ב-1987, על 11,000 אסירים ו-900 סוהרים, מצא כי המדיטציה הקטינה, באופן ניכר, את האלימות בבתי הכלא ואת מספר בעיות הבריאות, הרצידיביזם פחת ל-8% בלבד.

מהרישי ( איש רוח הודי שפיתח את המדיטציה הטרנסנדנטלית) הביא לאור את העובדה, כי הנתון האקולוגי בעל החשיבות הראשונה במעלה הוא שדה התודעה המצוי בכל ההשפעה הקולקטיבית של תודעת האנשים המרכיבים את החברה. אנשים מתוחים יוצרים אווירה של מתח בתודעה הקולקטיבית אשר, מצידה, משפיעה על החשיבה והפעולות של כל אדם במערכת. מהרישי טוען, כי פשע, צריכת סמים, עימותים מזוינים ובעיות אחרות בחברה הם יותר מאשר הבעיה הפרטנית של פושעים בודדים, צרכי סמים בודדים ופלגים יריבים בחברה. בעיות כאלה הן בעיות יותר יסודיות של מתח בתודעה הקולקטיבית.

גופנו ונפשנו חדורים תחושות במשך כל הזמן, אולם בדרך כלל אנו מודעים רק לתחושות החריפות ביותר, כגון הכאב. העיסוק בהתבוננות בתחושות מתכוון לפתח בנו מודעות לכל התחושות, לרבות אלה שבדרך כלל אין אנו מודעים להן.
כמו גם התבוננות במושאים של שימת ליבנו, המטרה היא להתבונן בבהירות במצב המדויק של תודעתנו מידי רגע ברגע.
מושאים מנטליים עשויים לכלול גם מושגים, קטגוריות, בהן אנו משתמשים לסידור עולמנו, אידיאלים, ידיעה אנטלקטואלית, ציוויים מוסריים וכדומה.

המודעות העצמית תורמת לקידום התובנה ולשיפור איכותם של חיינו היומיומיים. רובו של הסבל מעשה ידי אדם נובע פחות מרשע זדוני ויותר מבורות, רשלנות, פזיזות והעדר שליטה עצמית. רגע של ערנות עשוי במקרים רבים, למנוע אומללות מתמשכת.

עם התקדמותנו בעיסוק במודעות העצמית אנו מגיעים לריחוק מסוים לגבי מה שלפני כן שימש גירוי לתגובה מיידית-במחשבה, במילים או במעשה. כך אנו מרגישים יותר ויותר מוגנים מפני השפעתם עלינו של דברים טריוואלים וכך שלווים ורגועים יותר בכל תנאי ומצב.

מודעות עצמית מגבירה את עיסוקנו בהווה וכך עוזרת למנוע בזבוז אנרגיה מנטלית על עיסוק שווא בעבר ובעתיד.

המודעות העצמית ( בעזרתה של המדיטציה) מאפשרת העלאת מחשבות ורעיונות מודחקים, בלתי שלמים, מבולבלים ומקוטעים, שרבים כל כך מהם חולפים במוח, אף על פי שהם שקועים בתת מודע, הם משפיעים בכל זאת על אופי ונטיות. הם גודשים את הנפש ופוגעים בבהירותה וגמישותה.

המודעות העצמית עוזרת ב"ניקוי הראש" ובשיפור התפקיד הרוחני .

תרגילי מדיטציה מעניקים לנו הזדמנות לגלות באופן אישי וחווייתי הלכי רוח, גישות ומצבי מודעות רבים ושונים, שאפשר להיכנס אליהם ולחוות אותם. המדיטציה מאפשרת להיות יותר מודע לעצמו ובעלת יכולת רבה למפות את האזורים הפנימיים והחיצוניים של הגוף נפש.

היבט נוסף של המדיטציה שהיא מאפשרת לנו ללמוד להשפיע ולשלוט על מצבי רוח, רגשות ומצבי גוף נפש, ובכך להיעשות אחראיים יותר לחיים והתפתחות.
בלמידה כיצד להגדיל את סבירות מצבי הרוח והרגשות הרצויים בעזרת מודעות עצמית מוגברת וויסות עצמי יצירתי, ובו בזמן להפחית את סבירות המצבים השליליים של בריאות לקויה וחרדה פסיכו-רגשית, הפרט מפעיל באופן מלא יותר את הכוחות האנושיים הייחודיים שלו, דהיינו- פעולה מתוך התבוננות עצמית ומודעות עצמית.

ככל שאדם נעשה רגוע יותר, כך תגדל הצלחתו, השפעתו וכוחו. רק האיש החכם, זה אשר מחשבותיו מרוסנות וטהורות, גורם לרוחות ולסערות הנפש לציית לו.
שליטה עצמית היא עוצמה, מחשבה נכונה היא שליטה, רוגע הוא כוח.

תרגיל ההתרכזות מכוון להשגת מצב תודעה המאופיין בשלווה וריכוז מרביים. הליכי המדיטציה כוללים מיקוד המודעות במושא ספציפי פיזי או נפשי, וניתוק הדרגתי מכל התשומות החושיות והמנטליות וכל צורות החשיבה ההגיוניות. במצב זה זונח המודט את התשומות החושיות והמנטליות, המעסיקות בדרך כלל את רוחו, ומתרכז בלעדית בנושא המדיטציה ( עצמים, דימויים או רעיונות), כך הוא מגיע בסופו של דבר למצב מודעות השונה מהמצבים הרגילים הידועים, ואינו מתיישב עמם, "הוא אינו ער, אינו ישן, אינו חולם אך בכל זאת ער, שליו ובעל אינטואיציה מדוייקת ביותר, אם כי לא ניתנת להבעה מילולית".

במרפאתו של ד"ר א. קארל סימונטון, (אונקולוג רדיו-תראפיה ומנהל מרכז הייעוץ והמחקר בדאלאס, טקסס, ומקים המרכז למחקר וטיפול בסרטן ובעיות בריאות אחרות, בפסיפיק פאליסיידס, קליפורניה) משתמשים בטכניקות הדמיה בסיוע לחולים במאבקם במחלותיהם.
השימוש התרפוטי בטכניקות הדמיה תופס כיום את המקום הרביעי בין הטיפולים האלטרנטיבים בסרטן (Jeanne 1988).

נשימה מעגלית- ( סוג של מדיטציה בעזרת נשימה מודעת) המטופל נושם נשימות קצובות ועקביות, ובכך מזרים אנרגיה רבה לגופו ולנפשו. תהליך הריפוי ממשיך עד קבלת תגובה פיזית או רגשית. לאחר זמן מופיע בגוף רעד עדין שהופך בהדרגה לרעד חזק יותר, וכן חוויות רגשיות הבאות לביטוי בהתפרצויות בכי, צחוק, צעקה ועוד. לעיתים בזמן התגובה הרגשית המטפל שואל על זמן ומקום החוויה שריגשה, ובכך למד על עברו של המטופל, משברים רלוונטיים שעדיין נמצאים בתוכו. מכך מביא המטפל לידי מודעות את המטופל לקשר בין המשבר הנפשי ומצוקתו העכשווית, הרגשית והפיזית, ומאפשר לו לעבד בצורה חופשית את הקושי.





ג. סיכום
האדם הוא מכלול: גוף נפש רוח ( כפי שציין ויקטור פרנקל )
פופר, פילוסוף שוויצרי, בן דורנו הוגה את תורת שלושת העולמות. לפי תיאוריה זו קיימים שלושה עולמות שונים זה מזה ומשפיעים זה על זה:
1. עולם החפצים והתהליכים הפיסיקלים, זהו העולם של כל הדברים החומריים.
2. העולם הפסיכולוגי- תחום הרגשות, המחשבות, הסקרנות, המאוויים, הדחפים.
3. עולם היצירות של המוח האנושי- מוסר, ערכים, מוסיקה, יצירות אומנות, מדע וטכנולוגיה.
שלושת העולמות ממשיים באותה מידה. החשיבות המרכזית של התיאוריה הזו, אינה בעצם חלוקתה כי אם במערכת היחסים הדינמית ובהשפעות ההדדיות שמתקיימות בין העולמות האלה.

אדלר (1958) טוען כי בני אדם אינם ניתנים לחלוקה של ממד גוף ונפש.
כמו כן טען שהרגשות מכינים את הגוף להתמודדות עם מצבים ומובילים אותו לתגובה מסוימת . עוד טוען, כי הנפש אינה משפיעה רק על בחירת תופעה גופנית מסוימת, אלא שולטת ומשפיעה על צמיחת הגוף בכלל. וכן חולשה גופנית מספקת לאדם אמצעי לביטוי דעותיו.
המעניין הוא לראות איך הנפש באמצעות הרגשות, יכולה להפעיל את הגוף, לעולם אסור לטפל בתופעה או בביטוי אחד בנפרד, יש לגלות את הטעות בסגנון החיים, הטעות בדרך שבה פרשה הנפש את התנסויותיה ובמשמעות שהיא נתנה לחיים ובדרך הפעולה שבחרה כתשובה להתרשמות שקיבלה מהגוף ומהסביבה (אדלר 1958).

לפי המודל ההולוגרפי שבו מאמינה ופועלת החוקרת, הנפש /גוף אינם יכולים להבחין כלל בין הלוגרמות עצביות שבהן משתמש המוח כדי לחוות את המציאות, לבין אלה שהוא יוצר בעת דימוי המציאות. בשני המקרים לתוצאות יש השפעה דרמטית על האורגניזם האנושי, השפעה כה עזה, שיש ביכולתה לווסת את המערכת החיסונית, לחקות ו/או לבטל את השפעתם של סמים ותרופות רבי עוצמה, לרפא פצעים , להתיך גידולים, ועוד באופן המאתגר את אמונותינו. לכולנו יש, לפחות ברמה כלשהי, היכולת להשפיע על בריאותנו ולשלוט במבנה הפיסי שלנו בדרכים שונות. כולנו מחוללי ניסים בפוטנציה.

הגורמים התורמים ליצירת ההולוגרמות העצביות הללו הם רבים ועדינים. הם כוללים את התמונות העולות בראשנו בהרהורים וחלומות בהקיץ, את התקוות והפחדים שלנו, הגישות של הרופאים שלנו, הדעות הקדומות הבלתי מודעות שלנו, התפיסות האישיות והתרבותיות שלנו, והאמונה שלנו בדברים רוחניים וטכנולוגיים כאחד. יותר מסתם עובדות, אלה הם רמזים חשובים, תמרורים למה שעלינו להיות מודעים לו ולהשיג שליטה מלאה בו, אם ברצוננו לשחרר ולכוון את הכישורים הללו.

יש ללא ספק גורמים אחרים, השפעות נוספות המעצבות ותורמות ליכולות הללו, משום שברור שביקום הולוגרפי, יקום שבו שינוי קל בגישה יכול לסמן את ההבדל בין חיים ומוות, יש לנו סיבות טובות לחשוב שלכל תוצאה המון רב של סיבות. כל זיקה היא נקודת פתיחה לתריסר נוספות, משום שכפי שמבטא זאת וולט וויטמן: "זהות עמוקה מחברת את הכל" (טלבוט 2001).

"כה אמר זרתוסטרא" (ניטשה) הוא מסע של חיפוש עצמי. חיפוש של האדם אחר יסודות אמונה בלא דת, בלא אשמה, בלא קודקס של חוקים, וחשוב לא פחות- בלא מנהיג. זרתוסטרא באחד מרגעי השיא של המסע נוטש את תלמידיו ומחייבם לנטוש אותו, לשכוח אותו, לשנוא אותו. זוהי בשורת חיפוש האדם את עצמו. זוהי בשורת האפשרות ללכת במסע נדודים אינסופי, מסע שהוא החיים האמיתיים, לדעת ניטשה: " מי שקנה לו, ולו במידת מה, את חירות התבונה, לא יוכל לראות עצמו עלי אדמות אלא כנודד...בו עצמו חייבת להיות כעין נוודות, המוצאת את הנאתה בתמורה ובחלופיות.

עפ"י יונג (1989):" העצמי הוא מטרת החיים, שכן הוא הביטוי המושלם ביותר של אותה מצרופת גורל הקרויה אינדבידואליות, בגלל התכוונותו של העצמי לקראת הגשמה, החיים מופיעים כמטרה בעלת סדר עליון וכתבנית בעלת משמעות".

אריך נוימן, תלמידו של יונג, אומר" אחרי שעבר את כל השלבים של חווית עולם וחוויה עצמית, היחיד מגיע לתודעה של משמעותו האמיתית. הוא יכיר עצמו כהתחלה, אמצע וסוף של התפתחות עצמית של הנפש, אשר תחילה מתגלית כאגו ואז נחווית על ידי אגו זה כעצמו. חווית האגו את עצמו היא האלמוות". לכן העצמי נחווה כצלם אלוהים באדם, בהיותו אחדות שמעבר לזמן ולאנושי הטרנצנדנטי. העצמי הוא נקודת המפגש של האנושי והאלוהי באדם, לכן הוא מסומל בשליחי האל, כגואל ומושיע- ישו בודהה והמשיח, שיעדם לבסס בנפש את המודעות למקור הטרנסנדנטי של הנשמה. הכוח החוויתי-התגלותי של סמלי העצמי, המופיעים לאדם בחלום או ביצירה, מעניקים אמונה במחויבות לדרך האישית, על כל קשייה ( לוריא 2002).

ניסיונות לקשור בין מדע ותורות המזרח זכו להצלחה גדולה, כמו הוצאת הספר הפופולרי "זן ואומנות אחזקת האופנוע" שהיה מעין גשר בין עולם המושגים המערבי לעולם המושגים של תרבויות המזרח. לקראת אמצע שנות השבעים החיבורים האלה קבלו משמעות חדשה, כאשר רבים מאותם היפים לשעבר שקבלו חינוך מערבי והושפעו מתפיסות מזרחיות החלו למלא תפקיד בולט בפיתוח הטכנולוגיה החדשה של המחשוב האישי ורשת האינטרנט.
בין הדוגמאות הרבות למסלול הזה אפשר למנות את סטיב ג'ובס, חובב אלקטרוניקה והיפי לשעבר שחזר מנסיעה ארוכה מהודו, והמציא את "אפל", המחשב האישי הראשון. או מיטש קאפור, מורה למדיטציה שיצר את תוכנת עיבוד הנתונים הפופולרית "לוטוס".
בספרו Autobiography of Yogi מתאר פאראמהאנסה ווגננדה- הקדוש ההודי הבולט הראשון שעבר לישיבת קבע במערב: "העולם אינו יותר מאשר חלום אובייקטיבי, כל מה שההכרה רבת העוצמה שלך מאמינה בו בחוזקה יהפוך מיד למציאות ( טלבוט 2001).

לפי פריברם, המציאות היא בעצם שדה תדרים, והמוח משול לעדשה הממירה את התדירויות הללו למציאות אובייקטיבית של תופעות (טלבוט 2001).

מודל תהליך למידה זה, מאפשר לפרט להחזיר את האחריות לחייו מתוך חופש הבחירה, מאפשר לו לאמץ פרשנות מגוונת למסע חייו, מאפשר לו לשנות דפוסים שנתקבעו והפכו לעכבות ומכשולים.



השערות המחקר

לאור האמור בפרק הקודם, ניתן לנסח את השערות המחקר הנוכחי כדלקמן:
1. השערה ראשונה
 תהליך הלמידה ישפר את ההתייחסות למשמעות החיים.
 וכן השיפור יהיה רב יותר בקבוצה ללא התנסות קודמת לעומת הקבוצה עם ההתנסות הקודמת.
2. השערה שנייה
 תהליך הלמידה ישפר את ההתייחסות לסבל.
 השיפור יהיה רב יותר בקבוצה ללא התנסות קודמת לעומת הקבוצה עם ההתנסות הקודמת.


ההשערות במחקר זה מניחות שבעקבות תהליך הלמידה שעוברים המשתתפים, תתחדד אצלם משמעות החיים האישית , ובכך ימצאו טעם ותכלית לחיות חיים אלה, ויהיו מוכנים להתמודד עם סבל ממקום של תקווה, תכלית וצמיחה.

הנחה רחבה יותר (שאינה נבדקת במחקר זה) טוענת כי ככל שאנשים יעברו תהליכים דומים וימצאו את משמעות חייהם, כך נרוויח חברה שיודעת לקחת אחריות לחייה, יודעת לכוון את עצמה למימוש היכולות האישיות והחברתיות, יודעת ליצור תקשורת אישית ובין אישית בונה ותומכת. חברה שנעים יותר לחיות בה.


מתודולוגיה
במחקר זה נעשה שימוש בשני כלים.

א. אוכלוסיית המדגם
המחקר מתבסס על מדגם של 66 נבדקים
29 נבדקים ממכללת "רידמן" ישראל, מכללה לרפואה משלימה אשר מכשירה את תלמידיה להיות מטפלים אלטרנטיבי. העברת הסדנא הינה במסגרת שעורי חובה הכלולה בתכנית הלימודים. מבין אוכלוסיית נבדקים זו היו כאלה שהשתתפו בעבר בסדנת מודעות עצמית על ידי מורים אחרים, והיו מביניהם כאלה שלא עברו סדנאות קודמות בתחום.

15 נבדקים מקרב גברים ונשים שפרשו משרות ארוך שנים מ"צבא הגנה לישראל", וכיום מחפשים את עתידם בשוק החופשי. אוכלוסיה זו לא השתתפה בקורסי מודעות עצמית קודמים. קבוצה זו הגיע לסדנא בעקבות יוזמת החוקרת שהציע את הקורס לכל המעוניין בעלות סמלית. מנהל הארגון עניין את האוכלוסייה שלדעתו נמצאה בפרשת דרכים וזקוקה להכוונה.

10 נבדקים שהם מורים בבתי ספר שונים בישראל. מורים אלה השתתפו בסדנא במסגרת השתלמויות מוסדיות המזכות בגמול השתלמות. ההשתתפות הינה על פי הרשמה שנעשית ביוזמתו של המשתתף. אוכלוסיה זו לא עברה סדנאות קודמות בנושאי מודעות עצמית.

12 נבדקים ששמעו על העברת הסדנא, וביוזמתם התעניינו והצטרפו. לאוכלוסיה זו אין מכנה משותף כלשהו הנראה לעיין. גם אוכלוסיה זו לא עברה סדנת מודעות עצמית קודמת.

כפי שניתן לראות בטבלת השכיחויות :
אוכלוסיית הנבדקים כללה: 19 גברים ( 28.8%) ן-47 נשים (71.2%).
18 עד גיל 25 ( 27.3%) ו- 48 מעל גיל 26 (72.7%).
33 רווקים (50%) , 28 נשואים ( 42.4%) ו-5 גרושים (7.6%).
27 נבדקים עברו סדנת מודעות קודמת (40.9%) לעומת 39 שלא עברו סדנאות קודמות(59.1%).

ב. כלי המחקר
1. מבחן המטרה בחיים- The Purpose in Life Test- P.I.L
מבחן שפיתחו קרמבו ומהוליק (1968, 1977) והוא תוקף ותוקנן ודווח עליו בשנים 1968-1969.. המבחן נבנה מן הפרספקטיבה הלוגותרפית.
מאז הופעתו הוכח ערכו המחקרי בלמעלה מ-200 עבודות, תזות ומחקרים אחרים.
בין השנים 1974-1990 פורסמו 160 מחקרים בז'ורנלים מקצועיים בבריאות, בריאות הנפש, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, פסיכיאטרייה ולוגותרפיה, ובהם שימש מבחן המטרה בחיים, כאחד הכלים המחקריים.
לאחרונה נעשה שימוש במבחן זה במחקר על משמעות החיים והתנהגויות מוגזמות בין קשישים פעילים בישראל (גוטמן וכהן 1993).

מבחן P.I.L לבדיקת משמעות החיים הוא סולם עמדות המבוסס על האוריינטציה של ויקטור פרנקל.

מבחן זה מודד את 'השאיפה למשמעות' ואת ה'חלל הקיומי', שני מושגים שפרנקל פיתח בלוגותראפיה, אצל היחיד. הכישלון במציאת משמעות בחיים, כפי שפרנקל קבע, יכול להוביל לריקנות, לשעמום, או לחלל קיומי. ואם לא מסייעים למי שנתון במצב זה, הוא עלול לגרום נוירוזה נואוגנית, ובפרט אצל הנוטים מראש לנוירוזה. ואלה יצטרכו לקבל טיפול בידי פסיכותרפיסט מיומן. חשיפת החלל הקיומי הייתה המטרה המקורית של קרמבו בפיתוח המדד האובייקטיבי לתופעה זאת. ההנחה שעמדה בבסיס הצורך בכלי זה הייתה שנוירוזה נואוגנית, שפרנקל ראה בה את 'הנוירוזה הקולקטיבית' של המאה העשרים, מהווה כחמישית מן המעמסה הקלינית הטיפוסית, ואילו החלל הקיומי, בהתאם להערכה המקורית של פרנקל, מקיף למעלה ממחצית האוכלוסייה הכללית בחברה האמריקאית. פרנקל הגיע להערכתו באמצעות שימוש בשאלון בן 13 שאלות, שמהן רק 6 ניתנו לכימות. ובכל זאת קרמבו ומהוליק (1964) קבעו שהקורלציה בין תוצאה שהושגה מן הפריטים הללו ומבחן המטרה בחיים היה 0.68 ( פירסון פרודוקט מומנט) כשקבוצת המחקר מנתה 136 משתתפים, שחלקם היו קליינטים.

מבחן המטרה בחיים כולל שלושה חלקים:

חלק א מכיל סולם פסיכומטרי עם עשרים פריטים המעורר תגובות למידה שבה היחיד חווה 'מטרה בחיים'. עשרים פריטים אלה נבחרו לאחר ניתוח מעמיק של המבחן ואחרי השגת התקפות המבנית שלו, ותקפות הקריטריון. המבחן יכול היה להבדיל די טוב בין ארבע קבוצות של 'אכלוסיה נורמלית', כגון אנשי מסחר ומקצוע, משתייכים פעילים ומנהיגים בקהילה הפרוטסטנטית, סטודנטים לתואר ראשון וקליינטים לא-פסיכיאטריים ועניים. חיזוי סדר הממוצעים לגבי האוכלוסיות הפסיכיאטריות היה פחות מדויק. ובכל זאת הוא הבדיל בין נוירוטיים, אלכוהוליסטים ופסיכוטיים לא-סכיזופרניים בכיוון החיזוי, שהישגיהם במבחן ירדו בסדר זה. תוצאות דומות הושגו במחקרים נוספים שמטרתם הייתה לתקף את הכוונה המקורית עם אוכלוסיות שונות ( בלק וגרגסון, 1975, גרפילד 1973).

מבחן המטרה בחיים תואם לכלים אחרים בספרות הפסיכולוגית שמודדים משתנים כגון ערכים, אנומיה, רצייה חברתית, גורמי אישיות, אינטלגנציה חברתית ואמפטיה, וגם משתנים דמוגרפיים של גיל, מין וחינוך (השכלה).
קרמבו ומהוליק (1969) לא מצאו מתאמים יציבים בין המבחן שלהם ומשתנים דמוגרפיים אלו. הם סיכמו את ניתוח המתאם בין המבחן שלהם לבין משתנים אחרים בדברים הבאים:
"צריך לציין שכל המתאמים לתוצאות המבחן שלנו, שמדווחים כעת, מכילים תכונות אישיות במקום תסמינים פסיכיאטריים או סיווגים אבחנתי ים.
עובדה זאת בתוספת למתאם הגבוה בין המבחן זה לבין השאלון של פרנקל, ויכולתו של המבחן להבדיל באופן בולט בין אוכלוסיות חולים ולא חולים, מעידה שהמבחן אכן מודד, גורם חדש (חלל קיומי) שהוא המרכיב היסודי של נוירוזה חדשה (נוירוזה נואוגנית) (קרמבו מוהוליך 1985).

הניקוד בסולם בן ה-20 פריטים נעשה מ-1 ל-7 על ידי חיבור הערכים המספריים שסומנו בעיגול. הניקוד יכול להיות בין 20 ל-140.
המבחן במקורו תוקף על 1151 משתתפים, וקרמבו תיקף אותו כך שתוצאה של 113 נקודות או מעל להן מעידה על נוכחות מטרה ברורה, ומשמעות בחיים. ואילו ניקוד של 91 או פחות, מעיד על העדר משמעות ברורה ומטרה בחיים בחלק א' של הכלי. קרמבו והנריין (1988) מציינים כי כמעט לכל מבוגר ומתבגר קל לעקוב אחר הוראות המבחן.
מחברי המבחן קבעו שני תפקידים מרכזיים לכלי שפיתחו:
1. לגלות את נוכחות החלל הקיומי באוכלוסיה נתונה, ולבחור קליינטים לטיפול לוגותראפי על אותו בסיס.
2. להשתמש במבחן ככלי מחקרי, ובפרט למדידת הדרגה, או הרמה, שהאנדוידואל פיתח בהרגשת משמעות החיים.

במחקר זה נעשה שימוש בחלק א' של המבחן.
בחלק ב' ו-ג' של המבחן לא נעשה שימוש במחקר זה.

חלק ב' מכיל 13 משפטים לא גמורים, על הנבחן להשלים כל משפט בצורה ספונטנית. קבוצה אחת של תשובות כוללת את המרכיב העיקרי של 'פשר החיים' במובן הפראנקליאני- פרספקטיבת זמן עתידית- המפוצל לתתי המרכיבים: תובנה, קבלת אחריות, מוטיבציה לשנות דברים ותחושת היכולת להביא תועלת. הקבוצה השניה כוללת את המרכיבים של 'ריק קיומי' : העדר פרספקטיבת זמן עתידית, שעמום, חוסר עניין, חוסר מטרה, חוסר רצון לחיות, העדר תובנה, העדר היכולת לקבל אחריות, העדר מוטיבציה לשנות דברים והעדר תחושת היכולת להביא תועלת. הציון יינתן, על-סמך ניתוח תוכן על-ידי שני שופטים על סולם בן חמש דרגות בכל אחת מהקבוצות. במקרה של אי התאמה בין ציוני שני השופטים יעברו התשובות לשופט שלישי להכרעה.
השאלון עוצב כדי לציין את המידה שבה יש לאדם מטרה בחיים.

חלק ג' הכולל פיסקה ביוגרפית על מטרות חייו, תקוותיו, שאיפותיו, תכניות לעתיד, ומניע בחיים של המשתתף בעבר ובהווה, משמשות למטרות טיפוליות ( גוטמן, 1999).

וכפי שנאמר במחקר זה נעשה שימוש בחלק א' של המבחן.
בבדיקת המהימנות של מבחן זה במחקר הנוכחי נמצא 0.90.
2.מבחן משמעות הסבל- The Meaning in Suffering Test- MIST
כלי מחקר נוסף לפי האוריינטציה הלוגותראפית הופיע באמצע שנות השמונים. מבחן המשמעות בסבל ( MIST) פותח על-ידי ד"ר פטריציה סטרק, פרופסור ודיקן בית-הספר לסיעוד במרכז לבריאות של אוניברסיטת טקסס, ביוסטון ( גוטמן 1999).
ה-MIST הוא כלי מחקר שמודד את הגבול שבו היחיד מצא משמעות בהתנסויות של סבל בלתי נמנע.

בהמשך לתפיסתו של פרנקל לגבי הסבל שפורט בפרקים הקודמים, טען גולדברג (1986) שאין זה מספיק לטפל בסימפטומים של הסבל, יש צורך לחדור לתוך האטיולוגיה והמשמעות של הסבל האנושי כדי שיחסי הריפוי יהיו רלוונטיים ומשמעותיים לסובל. גישה חיובית לסבל, וכן אוריינטציה למציאת משמעות בסבל בלתי נמנע, בהתאם לאמונה הלוגותראפית, יכולות לעזור אפילו לסכיזופרנים ( לנץ, 1984). ולכן, כלי כגון ה- MIST יכול לעזור למטפלים.
סטרק (1983) נעזרה ב-99 קליינטים בגילים 26 עד 86 שנים עם פתולוגיה פיזית או נפשית כדי לבחון את תכונות הכלי. היא השתמשה בהערכה של פעולות הגומלין קליינט-אחות וברקע הדמוגרפי של הנחקרים, בנוסף ל- MIST.
הנחותיה, בהתאם ללוגותראפיה של פרנקל, היו כדלקמן:
 שאמונות הנבחן בקשר לסבל משפיעות על יכולת ההסתגלות וההתמודדות.
 שהסבל נותן הזדמנות שבאמצעותן ניתן להשיג הוקרה גדולה יותר של החיים.
 שהסובל מצא משמעות לסבלו.
 שתפקיד האחות כולל עזרה לסובל להתמודדות עמו.

תוצאות מחקרה הראו שהסובלים מסרטן היו יותר אופטימיסטים מן האחרים, ואילו הסובלים מבעיות נשימה התייחסו אל עצמם כאל מי שסובלים יותר. סבל ללא משמעות נתפס על-ידי קליינטים עם בעיות פסיכיאטריות- כקשה ביותר, ואילו נבחנים שעמדו לעבור ניתוח התייחסו לסבלם כמשמעותי ביותר. התוצאות הראו שמרבית הנבחנים האמינו שלסבל יש משמעות ומשהו טוב יוצא ממנו.

ל-MIST שני חלקים:
החלק הראשון הוא סדרה של 20 משפטים בסולם ליקרט מ-1 עד-7 , שבו תגובה של 1 אומרת שלנבחן: "לא היו אף פעם" רגש או אמונה לגבי המשפט, ואילו 7 מציין הרגשה או אמונה "בקביעות" לגבי אותו משפט.
החלק השני כולל 17 משפטים נוספים שלגביהם הנבחן מתבקש לבחור בתגובתו מתוך רשימה של אפשרויות. הנבחן יכול לבחור תגובה אחת או שתיים, בחלק זה של המבחן. בהתאם לסטרק (1985), החלק הראשון ב-MIST חשוב מבחינת התוצאות להשוואה, ואילו חלק ב' חשוב להשגת נתונים על המאפיינים הפרטניים שיכולים להיות שימושיים בטיפול.

הניקוד נעשה על-ידי הוספת כל הנקודות בכל משפט וחלוקת הסך ב-20.
זהו הישג הממוצע של המשתתף בחלק א' של ה-MIST. הנתונים בחלק ב' של המבחן ניתנים לניתוח של חלוקת התדירויות עבור קבוצות. סטרק הציגה נורמות עבור שתי הקבוצות שנבחנו בעזרת ה-MIST. בהתאם להן, לסטודנטים לסיעוד (N=58 ) היה ציון ממוצע של 105.43, סטיית תקן (SD) של 14.17, וטווח מ-60 עד 134, ואילו לקליינטים המאושפזים (N=94 ) היה ציון ממוצע של 101.48, ן-SD של 16.72, טווח מ-61 עד 140. סטרק אמרה שצריך לבסס נורמות לקבוצות הנבחנים, ועל פי הנורמות ניתן לחלק את הקבוצות לאלו שסובלים "הרבה" לעומת אלו הסובלים "מעט" באותו מצב.

ה-MIST מאורגן לפי שלושה תת-סולמות כדי להשיג תקפות. תת סולם א' מודד את המאפיינים הסובייקטיבים של הסבל. מספרי הפריטים בו הם 5, 11, 2, 16, 18, ו-19.
תת-סולם ב' מודד את התגובות האישיות לסבל, ומספרי הפריטים בו כוללים 1, 3, 4, 8, 10, 13, 15, ו-20.
תת סולם ג' מודד את המשמעות בסבל ומספרי הפריטים בו הם 2, 6, 7, 9, 14, ו-17.

תוקף מושגי ומבני עבור ה-MIST הושג על-ידי שיפוט הכלי בידי מומחים בלוגותראפיה. אלה כללו את פרנקל, את פברי ואת קרמבו. המהימנות של הכלי נמדדה באמצעות שיטת ה- split-half . היא הייתה 0.80 עבור 58 הסטודנטים לסיעוד שהשלימו את החלק הראשון במבחן. שיטות דומות נעשו עם 94 הקליינטים המאושפזים שהתנסו בסבל וללא הפרעות נפשיות. המהימנות עבור אלה הייתה 0.81 ( לפי Cronbach's Alpha).

סטרק השתמשה בכלי שפיתחה בהכשרת הסגל הסיעודי כדי לשפר את הטיפול. תכנית ההכשרה שלה הייתה מבוססת על מושגים לוגותרפיים לגבי התנהגות האדם והמוטיבציה לגילוי משמעות בחיים (סטרק, 1992).

במחקר זה נעשה שימוש בחלק א' של המבחן.
במבחן המהיימנות של מבחן MIST נמצאו שלושה פריטים (27,32,38) שהמתאם בניהם לבין סה"כ המבחן היה נמוך מ- 0.1. פריטים אלה הוצאו מהשאלון.
מהימנות השאלון בן 17 הפריטים שנותרו נמצא 0.78.

3. שאלון ביוגרפי
השאלון חובר על-ידי עורכת המחקר לצורך העבודה הנוכחית. זהו שאלון בלתי מובנה, המכיל מידע בדבר הרקע הביוגרפי של הנבדק.
(דוגמה לשאלונים מוצגת בנספח מספר 1).

ג. שיטת ונוהל איסוף הנתונים
כל השאלונים הועברו על ידי החוקרת באופן אישי, הן לפני תחילת הסדנא והן לאחריה.
לפני מילוי השאלונים קבלו הנבדקים הסבר על מבנה השאלון ועל אופן המילוי, תוך הדגשת קו הרצף של התשובות מ-1 עד-7.

משך מילוי זמן השאלונים בממוצע היה 15 דקות.

החוקרת בקבלת השאלונים חזרה ובדקה כי כל השאלות מולאו וכי קיימים הנתונים הדמוגרפיים.

לא נמסר לנבדקים נושא המחקר ויעדיו.
הנבדקים נתבקשו על ידי החוקרת למלא את השאלון עם מירב תשומת הלב, ללא ידיעתם את נושא המחקר ויעדיו.

השאלונים שלפני תהליך הלמידה ואלה שלאחריו הועברו באותו האופן.

ד. עיבוד הנתונים
עיבוד הנתונים נעשה באמצעות תוכנת SPSS.
הנתונים הוקלדו לתוכנת SPSS ונבדקה אמיתותם, לאחר מכן בוצע ניתוח מהימנות לכל אחד משני המבחנים , וכן חושב לכל נבדק ציון ממוצע כולל על כל אחד משני המבחנים וכן התזמון שלהם ( לפני ואחרי תהליך הלמידה).
לאחר מכן בוצע ניתוח של סטטיסטיקה תיאורטית עבור כל אחד ממשתני הרקע, שונות ומתאמים.

ממצאים ובדיקת השערות

א. משתני רקע
אוכלוסיית המחקר כוללת אוכלוסיה מגוונת של משתתפים שחלקם עברו למידת מודעות עצמית קודמת, ולחלקם זו ההתנסות הראשונה.


ב. בדיקת השערות

ההשערה הראשונה של המחקר טענה שתהליך הלמידה ישפר את ההתייחסות למשמעות החיים. השיפור יהיה רב יותר בקבוצה ללא התנסות קודמת לעומת הקבוצה עם ההתנסות הקודמת. ההשערה נבחנה באמצעות מבחן ניתוח שונות עם מדידות חוזרות (לפני ואחרי תהליך הלמידה ) עם המשתנה הבלתי תלוי של סוג הקבוצה (עם ובלי התנסות קודמת ).
הטבלה הבאה מציגה את תוצאות ניתוח השונות:



תוצאות המבחן מצביעות על כך לא נמצא הבדל מובהק בין ההתייחסות למשמעות החיים אחרי תהליך הלמידה לעומת לפני תהליך הלמידה:
F (1, 64 ) = 3.465, p = 0.067, n.s . אי לכך ההשערה הופרכה.
ממוצע ההתייחסות למשמעות החיים לפני תהליך הלמידה 5.20 לעומת 5.45 אחריו.
אנו רואים כי ההתייחסות למשמעות החיים לפני תהליך הלמידה הנה גבוהה עם ממוצע של 5.2 בסולם בן של 1-7.

התוצאות מצביעות גם על כך שלא נמצאה אינטראקציה בין התזמון לבין ההתנסות:
F (1,64 ) = 2.892, p = 0.094, n.s . מכאן נובע שלא קיים הבדל ברמת השיפור של ההתייחסות למשמעות החיים בין הקבוצה בעלת התנסות קודמת לעומת הקבוצה ללא התנסות קודמת. אי לכך חלקה השני של ההשערה הראשונה הופרך גם הוא.

הטבלה להלן מציגה את הממוצעים, סטיות התקן של ההתייחסות למשמעות החיים ומספר הנבדקים בשתי רמות התזמון (לפני, אחרי ) ובשתי רמות ההתנסות ( עם ובלי ).









ניתן לראות שהקבוצה עם ההתנסות הקודמת שיפרה רק במעט את רמת ההתייחסות של למשמעות החיים ( שיפור של 0.02 ) לעומת הקבוצה ללא ההתנסות אשר השיפור אצלה הנו גבוהה - 0.41. למרות שלא נמצאה אינטראקציה, אנו רואים שקיימת מגמה שיפור חזקה יותר בקבוצה ללא התנסות קודמת.

ההשערה השנייה של המחקר טענה שתהליך הלמידה ישפר את ההתייחסות לסבל. השיפור יהיה רב יותר בקבוצה ללא התנסות קודמת לעומת הקבוצה עם ההתנסות הקודמת. ההשערה נבחנה באמצעות מבחן ניתוח שונות עם מדידות חוזרות (לפני ואחרי תהליך הלמידה ) עם המשתנה הבלתי תלוי של סוג הקבוצה (עם ובלי התנסות קודמת ).

תוצאות המבחן מצביעות על כך שנמצא הבדל מובהק בין ההתייחסות לסבל אחרי תהליך הלמידה לעומת לפני תהליך הלמידה:
F (1, 64) = 8.323, p = 0.005< 0.01. אי לכך ההשערה אוששה.
ממוצע ההתייחסות לסבל לפני תהליך הלמידה 4.84 לעומת 5.15 אחריו.
אנו רואים כי ההתייחסות של הנבדקים לסבל לפני תהליך המדידה הנה גבוהה לכשעצמה עם ממוצע של 4.84 בסולם בן של 1-7.


התוצאות מצביעות גם על כך שלא נמצאה אינטראקציה בין התזמון לבין ההתנסות:
F (1,64 ) = 0.916, p = 0.342, n.s . מכאן נובע שלא קיים הבדל ברמת השיפור של ההתייחסות לסבל בין הקבוצה בעלת התנסות קודמת לעומת הקבוצה ללא התנסות קודמת. אי לכך חלקה השני של ההשערה השנייה הופרך.



ניתן לראות שהקבוצה עם ההתנסות הקודמת שיפרה את רמת ההתייחסות שלה לסבל ב - 0.2 לעומת הקבוצה ללא ההתנסות אשר השיפור אצלה הנו גבוהה יותר - 0.39. למרות שלא נמצאה אינטראקציה, אנו רואים שקיימת מגמה חזקה יותר של שיפור בקבוצה ללא התנסות קודמת.

מתאם בין התייחסות למשמעות החיים לבין התמודדות עם סבל

בנוסף לשתי השערות המחקר, עניין את החוקרת לבדוק גם את המתאם בין ההתייחסות למשמעות החיים לבין ההתייחסות לסבל.
הטבלה הבאה מציגה את תוצאות המתאמים בין ההתייחסות למשמעות החיים לבין ההתייחסות לסבל לפני התהליך הלמידה ואחרי תהליך התמידה , לחוד בקבוצה עם ההתנסות הקודמת ובקבוצה בלי ההתנסות הקודמת.

התוצאות מצביעות על כך שלפני תהליך הלמידה נמצא קשר חלש מאד בין התייחסות למשמעות החיים לבין התייחסות לסבל בכל אחת מהקבוצות. אחרי תהליך הלמידה, נמצא קשר חלש מאד בין התייחסות למשמעות לחיים לבין התייחסות לסבל בקבוצה ללא התנסות קודמת אולם נמצא קשר חיובי, בינוני ומובהק בקבוצה עם התנסות קודמת אחרי תהליך הלמידה.

דיון ומסקנות

מחקר זה מציג את תכנית ההוראה שפיתחה החוקרת לחיזוק המודעות העצמית של הפרט. וכן בודק את יעילות התכנית במציאת משמעות החיים והתמודדות עם סבל ברמה האנדווידואלית.

הטענה המרכזית במחקר זה היא כי קיים קשר בין לימוד מודעות עצמית על פי תכנית ההוראה המוצגת, לבין מציאת משמעות החיים וההתמודדות עם הסבל.

הקשרים שנבדקו מתייחסים לשני סוגי אוכלוסיות: כאלה שעברו סדנאות מודעות קודמות, וכאלה שלא, ושתיהן נבדקו לפני ואחרי תהליך הלמידה.

משמעות החיים
במבחן משמעות החיים ( PIL) לא נמצא הבדל מובהק בין ההתייחסות למשמעות החיים אחרי תהליך הלמידה לעומת לפני תהליך הלמידה
n .s. F (1, 64) =3.465, p=0.067,.

אך ניתן לראות שאצל הקבוצה ללא התנסות קודמת קיימת מגמת שיפור חזקה יותר 0.41 לעומת 0.02 בקבוצת ההתנסות הקודמת.
ניתן להניח כי האוכלוסייה ללא התנסות קודמת נתנה תשומת לב קטנה יותר למשמעות חייהם לפני תהליך הלמידה, ולכן בתהליך הלמידה המחייב התייחסות ייחודית לחיי הפרט תהייה מגמת שינוי גדולה ממצב של אי מודעות למודעות. לעומת הקבוצה עם ההתנסות הקודמת שכבר השקיעה ודנה עם עצמה בסוגיה זו, ולכן מגמת השינוי צפויה להיות קטנה יותר.

כמו כן ניתן לראות כי ממוצע ההתייחסות (לכלל המשתתפים) למשמעות החיים לפני תהליך הלמידה (5.20) גבוה יחסית בסולם בן 1-7.
אוכלוסיית המחקר הינה אוכלוסייה שחייה את חייה באופן סדיר, ולכן יש להניח שבאופן אינטואיטיבי, ובריאות נפשית בסיסית סבירה קיימת משמעות חיים שמאפשרת חיים שוטפים (לעומת אנשים בעלי בעיות פסיכוטיות ו/או נוירוטיות שקשה להם יותר).

וכפי שטוען פרנקל, קיימת מודעות אינטואיטיבית באדם בדבר קיום משמעות כלשהי לחייו, שלאדם שאיפה בסיסית למצוא משמעות זאת, כי המשמעות הזאת היא הכוח המניע בהתנהגותו, ושלאדם יש גם חופש וגם יכולת למצוא משמעות זאת כל עוד הוא מודע.

התמודדות עם סבל
במבחן התמודדות עם סבל ( MIST) נמצא הבדל מובהק בין ההתייחסות לסבל אחרי תהליך הלמידה לעומת לפני תהליך הלמידה
F (1, 64) =8.323, p=0.005<0.01

חשיבות ממצא זה , הוא בעובדה המובהקת שניתן ללמוד להתמודד עם סבל, שהלמידה מכוונת לכך שלסבל יש משמעות. וכפי שאמר אדלר (1958) משמעות החיים היא הפרשנות שאדם נותן לעצמו על סמך חוויות העבר. לעולם לא ישנה אדם את פעולותיו, אלא אם ישנה את הפרוש שנתן לחיים. על ידי המודעות אדם עשוי לזהות את הפרשנות ההרסנית שסיגל לעצמו ולבחור לשנותה, ובכך מאפשר לעצמו משמעות אחרת לחייו מזו שהייתה, משמעות בונה ומצמיחה.

ההתייחסות לסבל הינה פרשנות שניתנת לשינוי. בתהליך הלמידה המוצע, לומד המשתתף לשנות דרך התייחסות לחוויות שחווה, מתוך ראיה שלכל דבר יש משמעות שניתנת לשינוי על ידי הפרט הבוחר לשנות. בתהליך הלמידה לומד הפרט להחזיר לעצמו את האחריות לחייו לרבות דרך התייחסותו לחוויות שחווה.

תהליך הלמידה חיזק את המשמעות לסבל, ועזר לפרט להתייחסות לסבל כאל פוטנציאל לצמיחה . וכפי שכתב פרנקל (1968) אדם מוכן ורוצה לשאת כל סבל כל עוד הוא רואה בו משמעות. המודעות למצוקת חיינו הרגילים היא תנאי הכרחי לניסיון לשנותם, כשם שכאב בגופנו מצביע על מחלה ועל הצורך בטיפול בה ( ערן 1993) .

התייחסות הנבדקים לסבל לפני תהליך הלמידה הנה גבוהה לכשעצמה עם ממוצע 4.84 בסולם בן 1-7. וכפי שהמדד משתקף במדדי משמעות החיים גם כאן האוכלוסייה הינה אוכלוסיה נורמטיבית שניתן להניח שבאופן אינטואיטיבי, ומבריאות נפשית בסיסית טובה מרגישים שיכולים להתמודד עם הסבל הפוקד אותם.

לא נמצא קשר בין התזמון (לפני ואחרי תהליך הלמידה) לבין ההתנסות ( עם התנסות קודמת וללא התנסות) ביחס לסבל F (1, 64) =0.916, p=0.342, n.s
לא קיים הבדל ברמת השיפור של ההתייחסות לסבל בין הקבוצה בעלת התנסות קודמת לעומת בקבוצה ללא התייחסות קודמת. אך ניתן לראות שהקבוצה עם ההתנסות הקודמת שיפרה את רמת ההתייחסות שלה לסבל ב-0.2 לעומת הקבוצה ללא ההתנסות אשר השיפור אצלה הנו גבוה יותר 0.39. למרות שלא נמצאה אטראקציה, אנו רואים שקיימת מגמה חזקה יותר של שיפור בקבוצה ללא התנסות קודמת.
אדם שבפעם הראשונה מגלה כי יכול להיות מצב שלסבל יש משמעות שעשויה לעזור לו בחיים, עשוי לשנות באופן רדיקאלי את דרך ההתייחסות שלו לסבל. לעומת אדם שכבר "גילה" את הרעיון, ולכן מגמת השיפור שלו תהיה קטנה יותר.
הקשר בין משמעות החיים להתמודדות עם סבל
במתאם בין ההתייחסות למשמעות החיים לבין ההתייחסות לסבל לפני ואחרי תהליך הלמידה בשתי קבוצות ההתייחסות (עם ובלי התנסות קודמת), נמצא כי קיים קשר חיובי, בינוני ומובהק בקבוצה עם התנסות קודמת אחרי תהליך הלמידה.
קבוצה שכבר התנסתה בהתנסות קודמת מבינה את הקשר בין משמעות החיים ובין התמודדות לסבל. ככל שמשמעות החיים ברורה יותר, כך ברור מקומו של הסבל בחיים, ולכן רואה את הקשר בין השניים.
קבוצה שזו לה למידה ראשונה לא בהכרח עושה את ההקשר בין השניים.

וכפי שטוען פרנקל (1968) על הקשר בין הסבל למשמעות החיים: "סבל אסור שיהיה למען הסבל כי אם כדי להוציא משמעות מן ההזדמנות הניתנת על ידי מצב הסבל-למצוא משמעות בחיים".
ולכן ככל שאדם מודע יותר לעצמו, כן מוצא את הקשר בין חוויותיו לבין משמעותם בחייו.
ולכן קיימת משמעות להתמדה לאורך זמן בלמידת המודעות העצמית.

הממוצע לפני תהליך הלמידה בהתמודדות עם סבל ( מבחן MIST) הינו 4.84 לעומת 5.20 ממוצע משמעות החיים (מבחןPIL). ניתן לשער כי הסבל הפוקד את הפרט באופן תדיר ישפיע יותר מאשר תפיסה "פילוסופית" על החיים.

אוכלוסיית המחקר כללה משתתפים שבאו ממסגרות ארגוניות ומקצועיות שונות, ונתונים דמוגרפים מגוונים.
מכאן ניתן להסיק כי תכנית הלמידה מתאימה לאוכלוסיות עם שיוכים מגוונים, ללא הבדל במין, גיל, ומצב משפחתי.

לסיכום הדיון נראה, כי תכנית הלמידה המוצגת במחקר השפיע ושיפרה את ההתמודדות של הפרט בהתמודדות שלו לסבל, וכן את גישת המשתתף למשמעות החיים כשהסבל חלק ממנה. באותם מדדים שלא נמצאה מובהקות, נמצאה מגמת שיפור משמעותית.

בתכנית למידה זו המוצגת, כמו בלוגותראפיה, מאמינה החוקרת ביכולתו של האדם לשנות את דרכו, את התנהגותו ואת גישתו לחייו, שהוא מסוגל לשלוט על גורלו ועל ייעודו בחיים, ולשפר איכות חייו.

למרות שבמחקר זה לא נבדקה אוכלוסיית המשתמשים בסמים ניתן להניח כי תכנית זו תהיה יעילה גם עבורם לאור מחקרים רבים כמו זה של שין ופכטמן שמצאו כי קיים קשר בין השימוש בסמים לבין מבחן משמעות החיים (PIL). למשתמשי הסמים תוצאה נמוכה יותר (מהלא משתמשים) במבחן (פרנקל 1978).
נראה כי תכנית למידה המוצגת במחקר זה עשויה לעזור לאוכלוסיה הנורמטיבית, מעל גיל 18, ללא הבדל מין וסטאטוס משפחתי . וכן לאנשים עם בעיות וקשיים שונים ( מבלי שבמחקר זה נבדקו מאפייני הקשיים של המשתתפים).

נראה לי חשוב ויעיל להכניס תכנית לימודים זו במסגרת בתי הספר. דבר שעשוי להוביל להתבגרות בעלת משמעות והתמודדות טובה יותר לחיים.
מצב שעשוי להיות יעיל לפרט ולחברה כאחד.

בעיות מתודולוגיות.
אוכלוסיית המחקר הנה קטנה יחסית, דבר שעלול להטות את תוצאות הממצאים והסקת המסקנות לגבם. ולכן יש מקום להרחיב את המחקר לאוכלוסיה רבה יותר.

האוכלוסייה שנבחרה הנה מתוך קבוצות קיימות, דבר שיכול להטות משום שלא נבחרה אוכלוסייה מייצגת.

תוצאות המחקר מתבססות על מנחה אחת שהעבירה את תכנית הלמידה, דבר שיכול להטות את תוצאות המחקר בשל אופייה ואישיותה של המנחה מול יעילותה של התכנית. ולכן מומלץ להרחיב את המחקר למנחים נוספים.

ביבליוגרפיה
Allport, G (1955). Becoming. Yale University Press.
Aran, L (1993). Buddhism. What? Know?. Dvir Publishing (Hebrew).
Aristotle (1981). Nichomechos Ethics. Dvir Press. Hebrew)
Atlan, A (1994). Those and These – Reciprocal Criticism of Science and Myth. Ofekim Press, Am Oved. (Hebrew)
Barker, R.L (1987). The Social Work Dictionary. Silver Spring: National Association of Social Workers.
Batista, J. and Almond, R (1973). The Development of Meaning in Life. Psychiatry. 36, 409-427.
Ben Dov, Y (1997). Quantum Theory: Reality and Mysticism. Dvir Press (Hebrew.)
Biderman, S (1980). Indian Philosophy. Ministry of Defense (Hebrew)
Biderman, S (2003). Philosophical Journeys India and the West. (Hebrew).
Biderman, S (1966). The Beginning of Buddhism. The Broadcast University. (Hebrew)
Black, W.A.M and Gregson, R.A.M (1975). Time Perspective, Purpose in Life Extraversion and Neuroticism in New Zealand Prisoners, British Journal of Social and Clinical Psychology. 12: 50-60.
Botto, N (2002) Il settimo senso (translation: reserved by Modan Publishing House Ltd) . Ben-Shemen Israel.
Bugental, J.F (1965). The Search for Authenticity, an Existential- Analytic Approach to Psychotherapy. New York, Rinehart and Winston.
Bulka, R (1998). The Meaning of Life. The International Journal of Logotherapy Existential Analysis. 6(1): 119-120. Spring-Summer.
Camus, A (1978). The Myth of Sisyphus. Am Oved Press, Tel Aviv (Hebrew)
Camus, A (1985) The Stranger. Am Oved Press, Tel Aviv (Hebrew)
Cohen-Solel, A (1996). Sartre. Dvir Press. (Hebrew).
Cooper, R (1997) Sawaf, A. Executive EQ, Emotional Intelligence in Leadership and Organization.
Crumbaugh, J.C and Maholick, L.T (1964). Experimental Study in Existentialism. Journal of Clinical Psychology. 20. 200-207.
De Vogler, K. L and Ebersole, P (1983). Young Adolescents’ Meaning in Life. Psychological Reports. 52, 427-431
Dychtwald, K. (1992). Body Mind. Alpha / Zmora-Bitan (Hebrew).
Eisenberg, M (1983). from a lecture in a logotherapy session, Tel Aviv University, May 26. (Hebrew)
Fabry, J. B (1984). The Pursuit of Meaning. Viktor Frankl, Logotherapy, and Life. 2nd edition. Tel-Aviv: Sifriat Poalim Publising House.
Frankl, V (1986-87). Logotherapy and the Challenge of Suffering. Review of Existential Psychology and Psychiatry. Special Issue, 20(1-3): 63-67.
Frankl, V (1962). Man’s Search for Meaning, an Introduction to Logotherapy, a Revised and Enlarged Edition of from Death Camp to Existentialism. Preface by Gordon W. Allport, New York: A Touchstone book.
Frankl, V (1963). Man’s Search for Meaning: an Introduction to Logotherapy. New York: Washington Square Press.
Frankl, V (1967). The Doctor and the Soul: from Psychotherapy to Logotherapy. New York: Bantam books.
Frankl, V (1968). Psychotherapy and Existentialism: Selected Papers on Logotherapy. New York: Simon and Schuster.
Frankl, V (1969). The Will to Meaning. New York: The New American Library.
Frankl, V (1969).Self Transcendence as a Human Phenomenon. In V. Frankl (Ed.) The Will to Meaning. New York: New American Library.
Frankl, V (1981). The Future of Logotherapy. International Forum for Logotherapy Journal of Search for Meaning. Fall-Winter 4(2): 71-78.
Frankl, V (1982). The Unheard Cry for Meaning: Psychotherapy and Humanism. Tel-Aviv: Dvir publisher (Hebrew).
Frankl, V (1985). The Will to Meaning. Tel-Aviv: Dvir publisher (Hebrew).
Frankl, V (1986). The Doctor and the Soul: From Psychotherapy to Logotherapy. New York: Second Vintage book Edition.
Friyjof, C (1996). The Tao of Physics. Romot Publishing House, Tel-Aviv University.
Garfield, C.A (1973). A Psychometric and Clinical Investigation of Frankl’s Concept of Existential Vacuum and of Animia. Psychiatry .36: 396-408.
Goleman, D (1995). Emotional Intelligence. New York. Bantam.
Golomb, J (1990). Introduction to Philosophies of Existentialism. Ministry of Defense Israel (Hebrew).
Golomb, Y (1990). Introduction to the Philosophy of Existentialism. The Broadcast University. (Hebrew)
Guttmann, D (1991). Meaningful Social Work, Logotherapy for the Therapist. Dionon Press, Tel Aviv University. (Hebrew)
Heidegger, G (1958). In F.H. Heinemann (Ed.), Existentialism and the Modern Predicament. New York: Harper & row.
Heines, K .D (1997). Experience with Logotherapy and Existential Analysis in a Hospital for Psychiatry, Psychotherapy, and Neurology. The International Forum for Logotherapy. 20 (1): 4-10.
Jaspers, K (1971). Philosophy of Existence. Oxford: Blackwell.
Jeanne, A (1988). “Mind and Medicine: The Role of Imagery in Healing”, ASPR Newsletter. 14, #3 (June), p. 20.
John, R. (1978). “Jack Shwartz: The Mind over Body Man”, New Realities. 11, #1, (April), pp. 72-76.
Jung, C. G (1959). Collected Works. New York: Pantheon Books.
Jung, C. G (1989). The Self and the Unconscious. Dvir Press. (Hebrew)
Kalmar, S (1997). About Guilt and Guilt Feeling. Journal des Viktor-Frankl-Instituts. 5(1):101-108 (Spring-Summer).
Kaniel, S (2001). The Psychology of Control of Cognition. Bar-Ilan University (Hebrew).
Kaniel, S (2003). The Psychology of Control of Cognition. Bar-Ilan University.
Kasher, A (2002). A Little Book on the Meaning of Life. Publishing by Hakibbutz Hameuchad (Hebrew).
Kastenbaum, R (1961). The Dimensions of Future Time Perspective, an Experimental Analysis. Journal of General Psychology. 65, 203-218.
Kekes, J (1986). The Informed Will and the Meaning of Life. Philosophy and Phenomenological Research. 47, 75-90.
Kierkegaard, S (1967). Stages of Life’s Way. New York: Schocken Books.
Klemke, E .D (1981). The Meaning of Life. New York: Oxford University Press.
Klinger, E (1977). Meaning and Void. Minneapolis: University of Minnesota press.
Ko, Byung-hak (1981). Applications in Korea. International Forum for Logotherapy Journal of Search for Meaning. Fall- Winter, 4(2): 89-93.
Kovacs, G (1985). Viktor Frankl’s “place” in Philosophy. Special Issue: Viktor E. Frankl- 80 Years. International Forum for Logotherapy Journal of Search for Meaning. Spring-Summer, 8(1): 17-21.
Krishnamurti, F. T (1997) . To Touch the Essence. Hampshire England. (Hebrew)
Landau, S (1973). The Influence of Establishment on Different Aspects of the Perception of Time and the Ability to Postpone Satisfaction among Delinquents. Ph.D. Dissertation, Jerusalem, The Hebrew University. (Hebrew)
Lantz, J. E (1984). Responsibility and Meaning in Treatment of Schizophrenics. The International Forum of Logotherapy Journal of Search of Meaning. Spring- Summer 1:26-28
Lewin, K ( 1951). Field Theory in Social Science. New York, Harper & Row.
Liebowitz, Y (1989). Body and Mind, The Psychophysical Problem. The Broadcast University. (Hebrew)
Lukas, E (1983). Love and Work in Frankl’s View of Human Nature. International Forum for Logotherapy Journal of Search for Meaning. Fall- Winter, 6(2): 102-109.
Lukas, E (1991). Meaning-centered family therapy. The International Forum for Logotherapy. Fall/ 14(2): 67-74.
Lurie, Y (2001). Tracking the Meaning of life: A Philosophical Journey. Haifa University.
Lurie, Y (2002). Tracking the Meaning of Life – a Philosophical Journey. Haifa University, Sifriat Maariv Press. (Hebrew)
Maharishi Effect Papers and Presentations, http://www.7000.org.il/reaearch
Maslow, A (1964). Religion, Values, and Peak Experiences. Columbus: Ohio State University Press.
Mckay. M. and Fanning. P (1987). Self-esteem. by New Harbinger Publications Ca.
McLeish, A (1972). The Premise of Meaning, American Scholar. New York, Phi Beta Kappa.
Miller. G.E and Cohen, S (2002). Chronic Psychological Stress and the Regulation of Pro-Inflammatory Cytokines: A Glucocorticoid-Resistance Model. American Psychological Association. Vol.21.no.6, 531-541. http://www.apa.org/journals/hea/1102ab.html
Netzer, R (1997). The Self from Neurology. Wisdom, Number 2, (On the Book of Oliver Saks). (Hebrew)
Opoczynska, M (1995). Becoming a Person in Schizophrenia. Jurnal des Viktor- Frankl- Instituts. 3(2): 9-21 (fall).
Osho (1995). When the Shoe Fits.
Pervin, L. A (1989). Personality theory and research. Fifth Edition, New York: John Wiley and Sons, Inc.
Popper, K (1977). How I See philosophy. In A. Mercier & M. Svilar (Eds.), Philosophers on Their Own Work. 3. London: Peter Lang.
Rogers, C (1961). On Becoming a Person. Houghton Mifflin
Rogers, C.R (1951). Client Centered Therapy, its Current Practice, Implications and Theory. Boston, Mass. Houghton Mifflin.
Rudyhar, D (1936). The Astrology of Personality. Doubleday.
Ruffin, J.E (1984). The Anxiety of Meaninglessness. Journal of Counseling and Development. 63. 40-42.
Russell, B (1981). In E.D. Klemke (Ed.), The Meaning of Life: New York. Oxford University Press.
Sahakian, W.S and Sahakian, B .J (1972). Logotherapy as a Personality theory. Israel Annals of Psychiatry.10, 230-244
Schopenhauer, A (1964). The World as Will and Idea. London: Routledge & Kegan Paul.
Segal. J (2001). Raising Your Emotional Intelligence A Practical Guide.
Starck, P.L (1983). Patients’ Perceptions of the Meaning of Suffering The International Forum for Logotherapy Journal of Search for Meaning. Fall/ Winter 6(2): 110-116.
Starck, P.L (1985). Logotherapy: A Critical Component of Modern Nursing. Special Issue: Viktor E. Frankl- 80 years. The International Forum for Logotherapy Journal of Search for Meaning. – Spring – Summer 8(1): 41-43.
Stering, P. J (1984). Finding Meaning thought Existential Guilt. International Forum for Logotherapy Journal of Search for Meaning. Spring- Summer, 7(1): 46-49.
Takashima, H (1985). Logotherapy and Buddhistic thought. Special Issue: Viktor E. Frankl- 80 years. International Forum for Logotherapy Journal of Search for Meaning. Spring-summer 8(1): 54-56.
Talbot, M (1977). The Holographic Universe. Mirkam Publications.
Tillich, P (1952). The Courage to Be. New- Haven: Yale University Press.
Wayne. W. D (1978). Pull Your own Strings .
Wayne. W. D (1980). The Sky’s The Limit.
Weintraub, P (1989). “Preschool?”, Omni .11, #11 (August), p. 38.
Weisinger. H (1997). Emotional Intelligence At Work..
Weisskopf- Joelson, E (1968). The Present Crisis in Psychotherapy. Journal of Psychology. 69, 107-115.
Williams, D.A and Patrick, S (1984). Therapy for the Age of Narcissism. Studies in Formative Spirituality. Feb. 5(1): 95-103.
Wilson, J. Harel, Z. and Kahana, B (1988). Human Adaptation to Extreme Stress: from the Holocaust to Vietnam. New York: Plenum Publisher.
Wolman, A (1997). Happiness and Meaning in Life of Transitory Beings, Almost 2000, Book 13. (Hebrew) http://www.snunit.k12.il/heb_journals/kimat2000/1302.html
Yalom, I.D (1980). Existential Psychotherapy. New York: Basic Books.
Yormson, G. and Sharpstein, B (2004). Baruch Spinoza. (Hebrew) http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=3386
Yormson, G. and Sharpstein, B (2004). Friedrich Nietzsche. (Hebrew) http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=880
Yormson, G. and Sharpstein, B. (2004) Kierkegarrd (Hebrew) http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=3358